מקיסריה לבית ינאי – מקטע 21 – 05/05/18
לפנינו מקטע מגוון – מהים דרומית לג'אסר-א-זרקא, לכיוון אקוודוקט קיסריה, פאתי הגן-הלאומי העשיר, תחנת-הכח ותחנת-הרכבת בחדרה, יער חדרה ועד חוף בית-ינאי. המקטע שטוח עם מספר גבעות ודיונות בדרך – אביצר מבטיח שזה לא יהייה קשה, אבל ממליץ שננעל נעליים בגלל סלע הכורכר עליו נרבה לצעוד. בקיצור, לפנינו יום כייפי ומעניין, ולא קשה בכלל. קדימה, יוצאים. רגע, לא – מתחילים בתמונות על רקע החוף והים, ועכשיו יוצאים.
הים גלי, ואביצר מתלוצץ שזו גבעת קרוקודילסקי, זכר לתנינים שהיו (או שלא?) לפני כמאה שנים. אביצר מספר לנו אגדה – או סיפור שהיה באמת? – על מקור התנינים: באזור חיו שני אחים, בנים לאב עשיר שהלך לעולמו, והם רבו על הירושה… האחד הרבה להתרחץ בנחל עקב מחלת-עור, והשני הביא שני תנינים ממצרים, והריב הסתיים…
הים רועש וגלי, בים יש גולשים ומעט מתרחצים, לפנינו עצים – גן-לאומי קיסריה, וארובות-חדרה – ובכיוון שלהן אנחנו צועדים, לאורך קו-המים המשתנה. משמאל לנו יש רוג'ום אחד גדול במיוחד – של הפסל נתן נתנוב מקיסריה, וסביבו מערומים של רוג'ומים – סימני-דרך עתיקים שמטיילי שביל-ישראל נוהגים להקים כאן בדרכם. רצועת-החוף צרה ומלאה באצות שנסחפו מהים, ומשמאל יש סוללת-חול שמכסה את אקוודוקט-המים לקיסריה, שייחשף בהמשך עד לחוף האקוודוקט המפורסם ועד הגן-הלאומי קיסריה, שאנחנו נצעד עד לחומה הראשונה שלו, שנמצאת מחוץ לתחומי הגן-הלאומי.
אנחנו מגיעים לאקוודוקט, ופונים מעט מזרחה לכיוון האמה הנמוכה – זו שמתחילה בנחל תנינים כאשר מתקרבים לקיסריה. בחול אנחנו מבחינים בהמון חרסים – זכר לקיסריה ולמימדיה. למעשה, אנחנו מגיעים לקיסריה, לחומות הצפוניות. לקיסריה היו מספר תקופות, ואלה החומות של השטח הכי גדול של קיסריה העתיקה – קיסריה הביזנטית. אנחנו רואים את החומה ואת החפיר, וחפיר נוסף – חלק ממערך ההגנה של העיר, ומעברי-מים. זהו מתחם יהודי מרכזי – נראה את בית-הכנסת העתיק – אליו אנחנו מגיעים לאחר צעידה נוספת. בית-כנסת זה הוא מהחשובים בהיסטוריה היהודית: כאן פרץ המרד הגדול! – שבסופו ייחרב בית-המקדש. קיסריה היא עיר מפוארת שהורדוס בנה עבור הנוכרים, והיא עיר רומית-נוכרית-פגאנית, אבל גם יהודים מתיישבים בה – וזה מתכון לבעיות… ליהודים יש גבול עם חלקה יוונית, שהם לא הצליחו לקנות – וליהודים לא היה מעבר. הנציב קיבל שוחד – ולא התערב. נוצרי העלה כאן ציפור למזבח, וניצוץ ההתנגשות הוצת… במקום יש רצפת-פסיפס, ומגוון ממצאים יהודיים – מטבעות, כתובות, ואפילו הכיוון הוא לירושלים – אבל זה במקרה (פניית בתי-הכנסת בארץ-ישראל לכיוון ירושלים יתחיל בימי יהודה הנשיא).
אנחנו ממשיכים אל החומה הצלבנית והחפיר – תעלה עמוקה בין החומה לבין השביל, שמיועד להגן על העיר מפני אייל-המצור. החומה נבנתה בהתאם עם חלקלקה, כלומר בשיפוע שהקשה על התקיפה באמצעות אייל-הניגוח. מוגנים מכל כיוון – זה המקום לעצור לארוחת-בוקר…
העיר קיסריה הצלבנית היתה קטנה יותר, ובנויה ברובה על שרידים של העיר המקורית שהורדוס הקים: הורדוס בנה כאן עיר-נמל למסחר, אבל באזור כבר קיימות ערי-נמל, וטופוגרפית המיקום לא מתאים – אז למה? כי הורדוס רוצה עיר-נמל מרכזית, מפוארת וחדשה – שתיקרא על-שם הקיסר, ותהלל ותפאר אותו… ומכיוון שזו תקופת-שלום – זו תקופה של לחם ושעשועים, והיא תשתמש כנמל-מעבר ומרכז למסחר במעבר של סחורות ממרכז התבואה של רומא – מצרים, לרומא ולאימפריה. הנמל נבנה בטכנולוגיה חדשנית לימיה: נעשה שימוש בפוצולנה – חומר געשי שמתקשה כמו בטון במגע עם מים – הורדוס ייבא אותו מאיטליה, השקיע אותו בים על שכבת-חצץ – וכך יצר שובר-גלים לנמל עצום. הנמל יהפוך את קיסריה למקום מושבו של הנציב הרומי, ולמרכז הרומי והביזנטי הגדול והעשיר בארץ-ישראל. הנמל עצמו יפעל כשישים שנים, ויקרוס אחרי מותו של הורדוס, בגלל בעיית המיקום והשחיקה. זו גם הסיבה שהאתר יהייה מרכזי לצלבנים שיגיעו לארץ-ישראל. אנחנו ממשיכים לצעוד דרומה, ומגיעים לכניסה לשער קיסריה – השער הצלבני של לואי ה-9, שראה את מרכזיות האתר בזכות מיקומו, יופיו ונוחיותו במרכז הארץ – ולא פחות בגלל ההיסטוריה של המקום: בשנת 40 לספירה, פטרוס – "האפיפיור הראשון" והשליח של ישו – הגיע לכאן וביצע כאן הטבלה לקורנליוס – ההטבלה הראשונה של פגאני לנצרות. בנוסף, בתיאטרון נמצאה אבן שנעשה בה שימוש משני, ובה השם של פונטיוס-פילאטוס – הנציב הרומי שצלב את ישו, וזו הוכחה לקיומו, ומבחינתם עדות לנכונות הסיפור – ולכאן מגיעים צליינים לנשק את האבן (בלי להוריד את האשמה מהיהודים, כמובן…). לצלבנים היתה תלות באספקה הימית של נמלי עכו-דור-עתלית וקיסריה, שהיתה הקטנה והמבוצרת ביניהם, אבל הביצורים לא יעמדו מול בייברס הממלוכי, שיגיע ויגרש אותם סופית.
לאחר שאנחנו חולפים מימין על-פני ההיפודרום והתיאטרון שאינו אמפי – אנחנו מדלגים על קטע לאורך הכביש ומשייטים לחדרה – ליער הסמוך לתחנת-הרכבת, וממשיכים לצעוד. בחדרה ננסה להבין למה היהודים הגיעו להתיישב דווקא כאן… אביצר פותח בפתיחה של מפה, ומראה לנו שאנחנו עוברים ממפה מספר 3 – של הכרמל, למפה מספר 7, ולפנינו היער, הדיונות והנתיב של נחל-אלכסנדר שיוליך אותנו אל הים. יער חדרה הוא יער האקליפטוסים הנטוע הגדול בארץ, ובתוכו אנו עוצרים לתה-נטול-רמי, ואביצר מספר לנו את סיפורה של חדרה – שלהבדיל מראש-פינה, זיכרון-יעקב וראשון-לציון – היא עיר בעלת תדמית אפורה, ואין לה "רחוב המייסדים" קסום… חדרה נמצאת באזור הביצות. האפנדי סאלים ח'ורי היה מוכן למכור 30,000 דונם באזור, ויהושוע חנקין, "גואל האדמות", קנה אותן עבור קהילה של יהודים שמעוניינת לעלות מרוסיה. חנקין התחייב גם לייבש את הביצות ולפתור את בעיית המלריה – אבל הראשונים שהגיעו נתקלו גם בביצות וגם במלריה… – אביצר קורא לנו קטע מהספר "אות מאבשלום" כדי להכניס אותנו לאווירה ולמציאות באזור. בשנת 1891 נשתלים כאן 750,000 שתילים, בחסות הברון רוטשילד – אבל רעיון שתילת האקליפטוסים לא הוכיח את עצמו. רק כעבור כ- 20 שנים יבינו שהפיתרון לביצות הוא בניקוז: נחלי השומרון זורמים לכאן, ורכסי הכורכר חוסמים אותם בזרימה לים, והם הופכים לביצות. בשלב זה יחצבו מעברים בכורכר, וינקזו את המים. בעיית המלריה עצמה תיפתר כעבור כעשור על-ידי פרופ' גדעון מר – בסיפור שכבר סיפרנו במקטע השלישי… וכך, חדרה נשארה בתודעה כעיר אפרורית עם היסטוריה של מוות באזור הביצות, עיר שברחו ממנה – עיר עם טראומה מההתיישבות הראשונית.
אנחנו נמצאים בקצה היער, האקליפטוסים הוותיקים והגדולים הם בני כמאה שנים, והרוב הם עצים דור 3-2, ובהמשך יש שינוי דרמטי בקרקע ובנוף – אנחנו בדיונות של חול שפרצו מכיוון החוף בפירצה שבכורכר, והנה עצי אלון-תבור, זכר לעצים שכיסו את האזור מוואדי-ערה ועד אפולוניה, והיוו את מקור השם – משמעותו של "שרון" בשפה היוונית – יער. העצים של יער חדרה נכרתו במהלך מלחמת העולם הראשונה – אז שימשו להקמה ולהפעלה של רכבת הקיטור הע'ותומאנית. זיכרון נוסף מאותם ימים נראה לעין בצורת הבריכות הפזורות בחורפים הגשומים, והיום זהו בעיקר שטח מוצל לנופש ובריכות-מים לציפורים ולחיות.
לפנינו נפרסים יישובי עמק-חפר הסמוכים לכביש 4, ולפנינו מספר מעברים וחציות, כי אנחנו בתוואי של כביש ושל מסילת-רכבת, שאנו עוברים כפופים במעבר נמוך להולכי-רגל מתחת למסילה, עליה נוהגים נהגי קטר שצופרים בגלל שאנחנו קרובים למסילה… אנחנו מגיעים לריכוז נוסף של עצי-אקליפטוס, ואז לנחל אלכסנדר, שלאורכו נצעד עד לשפך לים… השביל מתפצל ימינה ועולה אל בית עתיק – ח'ירבת סמארה – שומרון, אליו המתיישבים הגיעו בעונה, כי בשומרון היה להם גשם אבל קרקע סלעית קשה, והמים ירדו למרזבה – לשדות עמק-חפר, ואנשי השומרון ירדו לכאן בעונה, כדי לעבד את הקרקע. בחלקה של אדון איסקנדר גידלו כאן אבטיחים, והחזון היה לייצא את האבטיחים – שהובלו צפים בנחל, על-ידי רפסודות שדחפו אותם קדימה, לכיוון הנמל הקטן במכמורת. המקומיים קראו לנחל נחל איסקנדר, וכאשר ועדת השמות התכנסה – היא 'קיבעה' את השם – וקראה לנחל – נחל אלכסנדר, ולחוף המרכזי שאליו הנחל נשפך – חוף (בית) ינאי, למרות שדמותו לא באמת קשורה לנחל או לאזור… בימינו הנחל מוכר בעיקר בגלל פרויקט שיקום הנחלים שעבר, ובזכות הצבים – צבי-מים מתוקים, שטוחים עם שריון רך יחסית, ששרדו כאן למרות הזיהום. הבעיה העיקרית כיום היא הזרימה מאזור שכם, שכוללת גפת מבתי-הבד בסתיו, בעת העבודה בגתות.
אנחנו משלימים את כמעט 15 הק"מ שצעדנו היום במעבר מתחת לגשר של כביש 2, וממשיכים ללכת עד שפך-הים, שם נפרס לפנינו נוף נהדר של הנחל, החוף, הים, והמשך המסלול שלפנינו במקטע הבא. יש למה לחכות!