מצומת גזית דרך התבור לשיבלי – מקטע 12
היום אנו מתכנסים בצומת גזית, ומתחילים לטפס על התבור, תוך שאנו זוכרים – כל עלייה היא גם ירידה, בהמשך היום…
היום אנחנו מתכנסים לאחר שבוע של שריפות ברחבי הארץ, והצעידה בטבע ובין העצים תלווה גם קצת בתחושה של חזרה לשפיות בחיים…
היום נצעד דרך שיבלי מכיוון צפון-מזרח עד לפיסגת התבור – וכרגיל – נשמור על קצב קבוע ומתאים לכל-אחד, עד שנגיע לכנסיית ההישתנות בפיסגה, ונרד מהצד השני לכיוון הטרמינל (דרום-מערב).
כאשר אביצר מגדיר שהמיקטע הוא "לא קל – אבל לא נורא" – אנחנו מבינים שהעלייה תהייה משמעותית…
בתחילת הדרך אנחנו מופתעים מהסימונים הבעייתיים – סימונים חלקיים מחד, ומגוון של סימונים מאידך: סימון שביל-ישראל, סימון-שביל 'רגיל', סימון שביל אזורי, סימון שביל דרך-ישו, וסימון שביל 'גולני' (ירוק-צהוב-ירוק)… – אז אנחנו פשוט צועדים בדרך שאביצר מוביל…
בדרך אנחנו חולפים במטעי-הזית של שיבלי, וממשיכים בחורשת-אורנים, בה אנו כבר מקבלים סקירה היסטורית על הכפר הבדואי שיבלי, ומנסים לפענח את דמות-המיסתורין המיסתורית המסורתית… זה הזמן לציין שכבר הגענו לגובה 200 מ' מעל פני-הים.
הכפר שיבלי בחר נכון במהלך מלחמת העצמאות – 'לשבת בצד' ולא להתערב במלחמה נגד היהודים. לעומתו, השבט השכן והאלים יותר – ערב-א-צביח' – בחר להילחם ביהודים, עד שקיבל את הטיפול של כוח-גולני, וסולק מהאזור.
בגובה 450 מ' אנחנו עוצרים לתצפית-נוף, לפני שנעלה על שביל הפיסגה, שנאמר: כל עלייה היא מבוא לעלייה הבאה… מולנו נוף נהדר שנפרס צפונה ומזרחה – בקעת בית-הכרם, בקעת-טורעאן, המחצבה בצומת-גולני, קיבוץ בית-קשת, בי"ס 'כדורי', שיבלי, כפר-תבור, שרונה שבגליל, פאתי טבריה, רמת הגולן – וכן – ביום טוב רואים מכאן את החרמון, והיום – יום טוב!
על בית-ספר כדורי מוכרחים לשמוע סיפור מעניין וייחודי: אליאס (אליהו) כדורי היה יהודי שחי בהונג-קונג, נפטר בשנת 1922, והוריש ל"ממשלת ארץ-ישראל" 150,000 פאונד (!) לבנייה של בי"ס חקלאי. היהודים דרשו לבנות, הבריטים טענו שהכסף 'שלהם'. ויצמן התערב בוויכוחים, והוביל להסכמה שבי"ס אחד יוקם כאן ואחד בטול-כרם – הם ישתייכו לממשלה, ולא ישמשו רק את היהודים. ביה"ס המצליח יותר היה כאן, ומכאן יצאו מיטב מנהיגי הציונות, לרבות יצחק רבין, יגאל אלון ממסחה (כפר-תבור), חיים גורי ועוד רבים וטובים.
בהגיענו לשביל-הפיסגה – מחיאות-כפיים, כי הגענו לפיסגה, אבל גם הבנה שיש עוד עליות, עד לפיסגה עצמה… ובדרך אנו חולפים על-פני ביצורים וטראסות חקלאיות עתיקות של המנזר.
אנחנו מגיעים מספיק מוקדם כדי להספיק להיכנס למנזר שנבנה במאה ה- 16, לפני התפילה – המיסה של שבת של הקתולים הפרנסיסקנים, שהתמקמו כאן כי נזיר במאה ה- 12 טען להתגלות של הכאב של הצליבה של ישו. מכאן גם ניתן להבין את סמל המינזר – שתי ידיים מושטות את הצלב – אחת של ישו, ואחת של הנזיר פרנסיסקוס…
הכנסייה הקתולית שונה מכנסיות אורתודכסיות, שהן לרוב חשוכות, קהות, עמוסות, ועם ציורי קיר של תחנות הוויה-דלה-רוזה שישו עבר לקראת מותו: זוהי כנסייה לבנה, מוארת, אופטימית, ועם אפסיס מרכזי מרשים. זאת, משום שלפי האמונה – ישו עבר כאן את ההישתנות מאדם לאל – באור גדול, ואז הלפיד עבר לברית החדשה.
בכנסייה יש גם שתי קפלות אחוריות: אחת עם ציור-קיר של משה-רבנו – כדמות המסמלת את שלטון-החוק שעבר בהתגלות לישו, עם קרניים המסמלים "הילה", ובשנייה ציור-קיר של אליהו הנביא – כדמות המסמלת את הגאולה והנבואה עם ציור-קיר של אליהו-הנביא, ובציור מזבח אחד עולה באש, ומזבח שני מחכה שכוהני הבעל יצליחו להדליק…
אנחנו יוצאים חזרה לאוויר הפתוח ולתצפית-נוף מהפיסגה – אל בקעת-כסולות, עמק-יזרעאל, הר הגלבוע, גבעת-המורה, ובמערב – אנו כבר צופים אל הכרמל (!).
מכאן אנחנו יכולים לראות ולהבין עד כמה עמק-יזרעאל הוא שטח חקלאי, כי כל המים מהסביבה מתנקזים אליו, ולכן גם דבורה הנביאה מובילה לכאן את סיסרא עם כליו הכבדים – שישקעו בבוץ: יבין מלך חצור שלח את סיסרא, שר-צבאו – לכבוש את הבקעה שנכבשה ע"י שבטי-ישראל. זוהי תקופת השופטים – והשופט הוא… שופטת – דבורה הנביאה. בסופו של דבר, דבורה הנביאה ממצה את יתרון הגובה ואת מאפייני מזג האוויר – משקיעה את סיסרא בבוץ, ומביסה אותו בקרב – למעשה מדובר בנס, שהוביל לקידוש המקום.
אנחנו במיקום מרכזי – בין נחלות השבטים של זבולון, יששכר ומנשה, וגם דרך-הים עברה כאן – כלומר, מי ששלט כאן שלט על אזור אסטרטגי.
בפיסגה – שהיא לא הכי גבוהה, אבל היא כן מאוד בולטת ומובחנת מסביבתה – אנחנו מלאים בשביעות-רצון מהטיפוס, וגם מהידע על האזור ועל האתר – וזה בדיוק הזמן והמקום שלנו לעצור ולאכול, ולא פחות חשוב – לשתות תה-של-רמי מסורתי.
זה הזמן גם לדמיין את כיבושי המוסלמים והצלבנים והאיובים – כולם בונים ומחריבים, וחוזר חלילה… ולהעיף מבט נוסף לנוף – והפעם בתפריט רכס הרי-נצרת – בהם נצעד בהמשך, הר הקפיצה, איכסל והכרמל – אזור פעילות מרכזי של אליהו הנביא. כאן גם המקום לשוב ולדמיין את המארב והקרב של דבורה הנביאה… ולעבור לקרב הבא – הניצחון של גדעון על המידיינים.
בהמשך הצעידה אנחנו חולפים מול שער הרוחות – שער הכניסה של החומה שהקיפה את המבצר בתקופה הצלבנית והאיובית, ולמרגלותינו הכפר שיבלי שגדל, וגדל, וגדל – מסביב לכל ההר…
עכשיו אנחנו פונים צפונה, ומקבלים רוח קרה, כמו קבלת-הפנים של האורתודוכסים בכנסייה שמימין… בשעה טובה אנחנו מתחילים לרדת – ומגלים שהירידה היא בחלקה מורכבת, וכוללת גלישות, החלקות, ירידות להחלקה על הישבן, ומה לא…
בדרך אנחנו נהנים לגלות בולבוסים – גושי סלע עגולים בצורת כדור פחוס. אביצר מסביר לנו איך הם נוצרים, ושהם מתגבשים בצורת תפוח-אדמה, ומכאן שמם – בולבוסים.
לקראת סיום חג מעלינו מטוס הסופר-טאנקר, ומזכיר לנו את הבעירה המשתוללת בימים האחרונים – ואנחנו מסכמים את המיקטע בטרמינל-שיבלי בדרום-מערב התבור, בתקווה שלסופר-טאנקר כבר לא תהייה עבודה… ושניפגש בשמחה במקטע הבא – עלינו לטובה…