מקטע 4 – מקרן נפתלי לגשר עלמה 15/01/16
נצא למקטע הרביעי, ובו נעזוב את בקעת החולה ונצעד מערבה, בסימן הגבול הצפוני של ישראל: נעלה על קרן נפתלי, נרד לבקעת יחמור ונטפס כדי לרדת לנחל דישון. היום עשוי להיות בוץ בדרך, ולכן כבר יש הקפדה על נעלי הליכה, וגם שימוש מוגבר במקל-הליכה – מקל אחד, שעוזר לצעוד בשביל (ולא שניים, כי אנחנו לא צועדים נורדים).
הטיפוס לקרן נפתלי פותח את המקטע בעלייה, שכרגיל "תיכף תסתיים", ואנו גם לומדים לטפס 'נכון': טיפוס תוך שליטה על קצב הדופק – משום שהליכה בדופק גבוה גורמת לפירוק של חומצת חלב – ואז גם עצירה למנוחה לא מחזירה את הצועד ל-"מצבו הקודם", כי חידוש המלאי אורך מספר שעות… ולכן – נעלה 'נכון', ונשמור על הכוח להמשך הצעידה…
קרן נפתלי היא המקום הבולט בסביבה, ויש ממנה תצפית של 360 מעלות – עמק החולה, מחד ובקעת קדש מהצד השני, והקצה של הרי נפתלי שנסיים לצעוד בהם כאשר נרד לנחל דישון.
הרכס הגדול הבא יהייה מירון – ולכן זוהי נקודה חשובה במיוחד: נקודת תצפית על כל האזור – ומכאן שזוהי נקודת שליטה על הדרכים (ע"ע מצודת כ"ח) – אבל בגלל שזוהי כיפה צרה וגבוהה – ההתניידות כאן יחסית בעייתית, ולכן זו נקודה למוצב-שליטה ולא ליישוב – במקום שרידים מתקופות שונות – חומה, מבנים, מקווה (מעל 40 סאה של מים לא שאובים – מי גשם ו/ או מים מובלים, ומדרגות) – שהוא עדות לחיים יהודיים במקום, ומשולש מתכת שמצביע על היות הרכס נקודת טריג (טריאנגולציה): הבריטים מיפו את האזור עוד בשנות ה-70' של המאה ה-19, וסימנו נקודות תצפית שונות בהן ניתן להשקיף במבט על לפחות שתי נקודות טריג נוספות, וכך מיפו את הטופוגרפיה והגבהים באזור.
בנוסף נמצא – רגע, מה זה – בור או באר? השאלה הזו היא בעייתית כמעט כמו חידת הדמות – שגם בה אנו מתקשים היום… ובכן: על בור אמרו חז"ל – "אין הבור מתמלא מחולייתו", כלומר: הפתח לא אמור לנקז את המים לתוך הבור, ומכאן שזוהי באר (פתח מוגבה ללא תעלות ניקוז בכיוונה): כאן בוצעה חפירה כדי להגיע למי תהום. אנו צועדים על מיסלע-גיר, והחופרים נדרשו לחפור כ- 40 מטרים (!) עד שהגיעו לשכבה שאוגרת מים. חשיבות הבאר (ולא הבור!…) היא שאפשר להחזיק מעמד במצור בלי אספקה חיצונית.
נשאלת השאלה איך ידעו איפה לחפור את הבאר? – ובכן, חפרו לפי סימני מים בסלעים באזור התחתון של הגבעה, שהמצאותם היא סימן שיש מי תהום, וכאן למטה – יש מים…
בקעת קדש עליה אנו צופים שימשה לאורך התקופות כגבול: הגבול של שבט נפתלי, הגבול ההלניסטי (יווני), והגבול החשמונאי (ולראייה – המקווה). מבחינה היסטורית אירע כאן אירוע חד-פעמי: יוחנן הורקאנוס משושלת החשמונאים הרחיב את הממלכה, וכאן גייר בכפייה את תושבי העיר קדש והיטורים (בדרום יגייר את האדומים – מהם עתיד להגיע הורדוס).
הגבול עם לבנון נפרש מולנו – למרות שאין כאן תוואי גבול שיש לו 'היגיון טופוגרפי' – כי ככה נקבע בהמשך להסכמי סייקס-פיקו – בוועדת ניוקומב-פולה, כשהדגש בדיונים בין הבריטים לצרפתים התמקד בשלושה שיקולים מרכזיים: חלוקת המים, ניסיון לא להפריד כפרים מאדמותיהם, ושימור של קבוצות אתניות הומוגניות – באותו צד של הגבול.
קו גבול זה הוגדר כזמני, והתקבע – למרות הבעייתיות בהגנה עליו, שהתבררה עוד במלחמת העצמאות – אז נערך כאן (באזור מלכיה) הקרב היחיד במעורבות צבא לבנון, כאשר את אחד מניסיונות ההשתלטות בחזרה על השטח הוביל לא אחר מאשר גנדי ז"ל, הי"ד.
מולנו למטה נמצאת בקעת יחמור הפורייה – בזכות המים המתנקזים מההרים הסובבים אותה, בעיקר מכיוון מערב, ואנו יכולים להבחין בהמשך חמשת הק"מ בדרך הלבנה שלפנינו.
בדרך אנו עוצרים מתחת לעץ חרוב מרשים – עץ ממנו 'נולדה' מידת הקראט של הזהב, ושימש כ-"מאכל עניים" – פרי יבש עם סוכר (ואודותיו נרחיב בהמשך הצעידה, בעונת הפריחה שלו).
מסביבינו עצי אלון ואלות, המהווים כ- 80% מהעצים בארץ-ישראל.רוב האלות הן אלות ארץ-ישראליות, ויש גם אלות אטלנטיות ש-'היגרו' לכאן מהרי האטלס במרוקו – בעיקר למקומות הגבוהים, בהם פחות חם (ניתקל בריכוז נוסף בנגב).
אנו חולפים על-פני צינורות מים גדולים של חברת 'מקורות' (שיבר כחול – מי שתייה – ובגלל זה נעול; שיבר כתום – מי קולחין – ובגלל זה נעול…), חוצים את בקעת יחמור, מולנו נחל דישון, עין-תאו והר זמר… – מה זה השמות האלה?! אלה חמש משבע החיות שהוגדרו במקורות כ-'טהורות למאכל', אבל… עם השנים אבד הביטחון באיזה חיות מדובר, ומפאת הספק הן ניצלו, או אולי דווקא – לא ניצלו (על האש…). בכל-אופן, נראה שבין היתר מדובר ביחמור הפרסי (שעשרה זוגות שלו הוברחו לישראל על המטוס האחרון שיצא מאיראן בפרוץ המהפכה), ושהזמר הוא לא פחות ובטח לא יותר (ארוך וגבוה) מ…הג'ירפה (!). נראה שוועדת-השמות קבעה את שמות המקומות באזור כי מדובר ברצועת טבע-פרא (wild-life).
אחרי הירידה לנחל דישון, שהוא משמורות הטבע הגדולות בארץ, אנו עוצרים בפינת-קסם מוצלת בטבע, וניתן לראות שהנוף הוא דרמטי: מדובר בנחל תלול, ולכן הסחף העוצמתי של סלעים ומן הצומח. בימינו מדובר בנחל שיטפוני ולא בנחל איתן – בגלל השאיבות. נחל איתן משמעו שלנחל יש מקור קבוע של מים, והוא לא תלוי בגשם, אלא במעין שנובע ממאגר מים שהצטברו במשך שנים. אנו מתנחמים שלנחל יש פרויקט שיקום – בזכות העלייה בהתפלת מים, והכוונה להפחית השימוש והשאיבה של מי קידוחים.
גם נחל זה הושפע מאוד מהשבר הסורי-אפריקני – היתה כאן 'שביית נחלים' – ושינוי של כיוון הזרימה של המים הזורמים והמתחתרים בסלע הגיר – ומכאן גם ההבדל במיסלע בין נחל דישון התחתון לנחל דישון העליון. שינוי זה אירוע לפני כ- 7-6 מיליון שנים, כלומר ב-'ספירה הגיאולוגית' שלנו – 'היום בצהריים'…
ואם בצהריים עסקינן – אז עוצרים לארוחת-צהריים, כולל התה של רמי והיללות העוצמתיות והקרובות (מאוד!) של להקות התנים סביבינו, ומתקדמים בערוץ הנחל עד לסופו היפה והמוצל של המסלול היומי.
הדיון על "כמה צעדנו" מתפתח כי האפליקציות השונות אומדות את המרחק שצעדנו אחרת, וזאת מכיוון שרובן מודדות בהתאם למפות – לפי התוואי של המסלול, ואילו האפליקציות המתקדמות יותר – כמו זו של אביצר… – אומדות את המסלול לפי האינטרוואלים בהליכה, ולכן הן מדוייקות יותר. ובכן, מהיום אמור: לפי האפליקציה צעדנו 'ככה וככה', אבל בשביל לדעת כמה צעדנו בשביל – צריך לשאול את מדריך "על השביל"…
להתראות במקטע 5!