ממצפה-רמון לקיר-האמוניטים, מכתש רמון 1- מקטע 45 – 02/02/19
אנחנו יוצאים למקטע הדו-יומי הבא שלנו בנגב, שיתמקד במכתש-רמון. אנחנו יוצאים באוטובוס מנתניה בשש בבוקר, אוספים את הקבוצה בדרך, ויורדים דרומה: היום נטייל דרך נחל רמון, ונטפס החוצה עד קיר-האמוניטים. אביצר מבהיר שהיום "יש עבודה, אבל לא נורא" – כ- 13 ק"מ שיכללו עלייה יפה ותלולה, וגם שתי ירידות יפות ולא קצרות בכלל, כולל קטע "קורע מכנסיים" למי שיבחר לשבת ולהחליק מטה… והכי חשוב: זה מקטע מאוד יפה שחוצה מכתש, ובמהלכו נהנה מסיפורים, ובלילה 'נקנח' בבית-מלון במצפה-רמון, כך שיש למה לצפות – למסלול, ללילה, וגם למחר… מזג-האוויר מתבהר, אבל זו "שמש שקרנית", וקרררר, וכך יישאר לפחות עד שנרד למטה, מהטיילת של מצפה-רמון, סמוך לתצפית-הגמל, למכתש. אנחנו מתחילים לרדת במקביל למשפחה של יעלים – אבל אנחנו עוד בדרך והם נעלמים חיש-קל… אנחנו נרד, נלך במישור, נגיע אל הגבעות המשוננות שנשקפות ממול, ונטפס אל הצד השני של הרכס… באמצע הירידה אנחנו עוצרים כדי להביט למעלה, אל מרפסת-הנוף שבולטת מהמצוק של מצפה-רמון מעלינו, וגם כדי להוריד שכבת-לבוש ראשונה – וזה סימן טוב… זה גם המקום והזמן לשים-לב לשלוש גבעות שחורות למטה במכתש – שתי הראשונות הן "אותו דבר", והשלישית "שונה" – במה? על זה נדבר כאשר נגיע אליהן… – והנה אנחנו לידן: אנחנו בתחתית של מכתש-רמון. ההפרש בין גיל הסלע כאן לגיל הסלע למעלה – כחמישים-מיליון שנים, כך שזהו כר-מחקר גיאולוגי בין-לאומי: כאן יש שכבות גיאולוגיות עתיקות – ונגישות. ההר שנישא כאן לפני שהמכתש נוצר היה בגובה 800 מ' – מצפה-רמון נמצאת בערך באמצע הגובה לפיסגה הקדומה. מולנו סלע בצורת משושים, שנראה כמו סלע בזלת שפרץ מפנים כדור-הארץ, אבל זו לא מגמה, לא בזלת, וגם לא סלע גרניט שנחשף – זו אבן-גיר! – אפויה…: כאשר המגמה הלוהטת בתוך האדמה ניסתה לפרוץ החוצה, היא עלתה, התקררה והתקשתה. החום האדיר שלה התפזר לסביבה, 'בישל' את הסלע – והסלע המקורי השתנה – עבר מטמורפוזה. זהו סלע גיר שהותך והשתנה – וזה מה שאנחנו רואים כאן, לאחר שנחשף בגלל שהסלע מסביב היה רך יותר, ונסחף. מאחורינו גבעה נוספת ודומה, ולעומתה הגבעה השלישית היא דווקא כן הר-געש – שהתפרץ בתקופה מאוחרת יותר. אנחנו בממלכת החול הנובי – החול שמגיע מהדרום, ובה אנחנו ממשיכים לצעוד, בכיוון שן-רמון, והחול גורם לנו ללכת 'עם הראש באדמה' – חול סגול, צהוב, שחור, חום, ירוק, וגם הרבה ירוק מסביב – צמיחה שופעת, בהתאם לחורף הגשום הטוב שאנחנו עוברים.
אנחנו עוצרים לארוחה קלה מתחת לעץ-השיטה הבודד במרכז המכתש, וכאן אביצר פותח מפה להצגת המסלול של היום, וגם של מחר. אנחנו עכשיו באפיק של נחל רמון, שאת המוצא שלו נראה מחר – זה 'המטאטא' של המכתש שנשפך החוצה. עץ-השיטה הוא תמים למראה, אבל עץ-שיטה זה עומד לבד במרכז הנחל, והוא מקור הצל היחיד שלנו כאן – זהו חניון-יום למטיילים, אבל בלילה אסור לשהות כאן – זה מקור-חיים לחיות הבר. אנחנו נהנים במיוחד מהצמחייה הירוקה ומהפריחה העשירה, המגוונת והצבעונית שעוטפת אותנו מכל הכיוונים, תודות לגשמים ולשיטפונות שכבר זרמו ושצפו כאן בסוכות וגם מאז – במיוחד כאן, מכיוון שכאן עובר ערוץ הנחל.
למרגלות שן-רמון אנחנו מגיעים בהליכה על אבן-חול במגוון צבעים, וכאן אנחנו עוצרים למנוחה קצרה, כי לפנינו "עלייה לא קצרה" (…), שבנוהל הרגיל נעשה בקצב איטי וקבוע. בשן-רמון אנחנו פוגשים מחשוף של סלע-גרניט שנחשף כאן. תשומת-לב: את סלע הגרניט נפגוש שוב רק לקראת סיום שביל-ישראל – בהרי-אילת. באמצע העלייה אנחנו עוצרים כדי להעיף מבט לכל הכיוונים – לאופק ולמטה לנוף, ולמעלה, להמשך השן התלולה והמדרדרת. העלייה על שן-רמון היא "כמו טיפול שורש" (…) – זה קצת כואב בדרך, אבל בסוף, למעלה, יש סוכרייה… כאשר אנחנו מגיעים למעלה אביצר אומר ש-"ביום טוב רואים אפילו את מצרים" – והיום יום טוב… כאשר מבטינו מופנה למכתש, אביצר מספר לנו ששמו של מכתש-רמון לא ניתן לו על-שם אילן רמון ז"ל – האסטרונאוט הישראלי הראשון, שמרכז המבקרים במצפה-רמון מנציח גם את פועלו, אלא נגזר מהשם ואדי-רומאן: הוואדי של הרומאים, כי כמו שנראה במקטע הבא – כבר מחר – דרך-הבשמים הנבטית עברה כאן בתקופה של הרומאים, ואחרי הנבטים זו הפכה לדרך רומית, והשם 'רמון' הוא עיברות לשם העתיק של הדרך.
אנחנו יושבים, מצטלמים, ולוקחים אוויר, כי מי שחשב שהעלייה היא הסיפור, מבין למעלה שרק עכשיו העבודה האמיתית מתחילה: לפנינו ירידה תובענית, מורכבת, מדרדרת, ותלולה… אנחנו 'משפצרים' את מקלות ההליכה כדי שיבלמו אותנו, ויוצאים לדרך. בהצלחה, ולהתראות למטה… באמצע הירידה אביצר עוצר אותנו כדי לקחת אוויר, לתפוס את הנוף מזווית שונה, להתרשם מהירידה שכבר ירדנו ומהירידה שעוד נרד, ובעיקר כדי להבחין במעבר מהסלע החום/ שחור – גרניט, לסלע הגיר הלבן, התלול והמשונן, עם החיכוך הגבוה והמכאיב למי שנשען, מחליק או נופל, ולכן חשוב לסמוך על הרגליים ועל מקלות-ההליכה. בונוס לראשונים בקבוצה: הדקירות מאחורינו. בונוס לאחרונים: הם עדיין נהנים…
בסוף הירידה אנחנו כבר מתחת לקיר החיצוני של המכתש, וזה מקום מתאים להפסקת-צהריים, לפני שנמשיך לצעוד שלושה ק"מ נוספים במישור ובעלייה קלה, עד שנגיע לקיר-האמוניטים. בדרך אל הקיר אנחנו גם בכיוון של הר קטום, הבנוי מבסיס של קירטון לבן רך, ולמעלה סלע גיר קשה ושחור.
בשעה טובה אנחנו מגיעים אל קיר האמוניטים, שמחייב מבט קצת מרחוק על כולו – WOW, ואז צריך להתקרב ולהקדיש מבט ממוקד בכל חלק קטן ממנו… לפנינו מאות (ואלפי?) שבלולים מלפני כ- 65-מיליון שנים, כי… נכון, פעם היה פה ים… אמוניט היא חיה כמו חילזון/ שבלול, והריכוז הגדול של האמוניטים כאן נובע מכך שבזמנו השטח כאן היה שטוח, ואז נטה – וכאן נקוותה שלולית-מים אחרונה, ולכן לכאן האמוניטים האחרונים התרכזו בייאוש ובצפיפות – עד שהמים האחרונים התייבשו. צעידה קצרה נוספת אחרי קיר האמוניטים, ואנחנו מגיעים לאוטובוס, לתרגילי השיחרור הדרושים לנו, ונוסעים אל הלילה המפנק שמחכה לנו הלילה במצפה-רמון, לקראת מקטע מדברי-מכתשי נוסף שמחכה לנו – איזה כייף! – כבר מחר.