מערד – נחל קינה לבאר אפעה – מקטע 37 – 14/01/17
מזג-האוויר בצפון מחייב אותנו להמשיך להתקדם בנתיב הדרומי של שביל-ישראל, ולנו אין עם זה בעיה, כמובן – ואולי אפילו להיפך. אנחנו יוצאים מערד בהסעה המשותפת לכיוון המינחת שמטוס בו לא נחת… כאן היתה כוונה להקים שדה-תעופה, אבל השיפור בתשתיות הכבישים הפכו את הרעיון למיותר, ולכן כיום זו בעיקר נקודת-מוצא למסלולי-טיול רבים.
אנחנו נצא למסלול של נחל קינה לכיוון נחל כנפן ובהמשך נחל חימר שנשפך לים-המלח, ובסך-הכל נצעד לא פחות מ- 14 ק"מ. לאורך רוב המסלול נצעד בסימון-שבילים לבן-כחול-לבן, שזה ישראל אבל לא בדיוק שביל-ישראל – אלא התוואי הישן שלו, שהוזז בגלל הכוונה לכרות בשדה-בריר שבתוואי המסלול פוספטים – תכנית (מזימה?) שטרם יצאה אל-הפועל (מומשה?), ולכן אביצר מסביר שזהו תוואי יפה, מעניין ומרשים יותר של שביל-ישראל, ולכן כאשר נצעד בו – נראה סימונים של שביל-ישראל שהם מחוקים/ דהויים, ולקראת סיום גם נתחבר אל שביל-ישראל המעודכן.
בתחילת המסלול אנחנו בתוואי הררי, וחולפים על-פני מעט מבני הפזורה הבדואית. המסלול היום הוא בתוואי מדברי אופייני, כלומר נצעד במגמת עלייה-ירידה-עלייה-ירידה וחוזר חלילה, במצוקים וגם בתוואי של נחלים מדבריים – גדולים, קטנים, רחבים, צרים, ומדי פעם ניתקל גם בגבים עם מים.
הדרך פחות נגישה לרכבי-שטח, ולכן היום נצעד הרבה עד שנזכה ליהנות מהפסקה ארוכה עם התה המסורתי של רמי.
בינתיים – מתמקמים במפה, נכנסים לאווירה מדברית – ויוצאים לדרך…
בתחילת הצעידה בעיקר – קררררר, אבל אביצר מבטיח שעוד מעט נגיע לתוואי הנחל, שם יהייה יותר נעים, ובעיקר תהייה פחות רוח… אנחנו צועדים וחיש-קר (…) מגיעים למצודת עוזה – אנחנו צועדים במדבר, ב-"אמצע שום-מקום"… ונתקלים במבנה עצום – כ- 40*50 מטר! – ברור שזוהי מצודה מאורגנת, עם חומת-סוגרים וחדרים פנימיים – ברור שמישהו השקיע כאן… ואכן, נראה שזהו אחד המוצבים של שרשרת מוצבי-הגבול שפעלו סביב מצודת-ערד, ואכן המצודה מזוהה כרמת-נגב – המוצב שכתבים שנכתבו בו נמצאו בתל-ערד, עם בקשת התיגבורת למניעת כיבוש על-ידי האדומים. להבדיל, נמצא כאן גם אוסטרקון – היחיד שנמצא בעולם בשפה האדומית! (שפה שמית שנכחדה) – ומתוארך לכיבוש האדומי של רמת-נגב. האתר הזה משקף וממחיש לנו את סיפור המאבק הבלתי-פוסק בין בני-ישראל ובהמשך ממלכת יהודה לבין האדומים.
במהלך הצעידה היום אביצר מאתגר אותנו בחידות/ שאלות מחשבה להבנה של הדרך ושל דברים שאנחנו נתקלים בהם בדרך – אנו צועדים בדרך מקראית – שנסללה עוד לפני התקופה והדרך הרומית – אז איך נזהה את תוואי הדרך? למה בורות-המים נחצבו במקומות שבהם אנו מוצאים אותם, ומה זה מספר לנו? למה הסלעים סביבנו מגוונים וצבעוניים? למה בצלע-הר מסויים פורחים המון חצבים – ובמידרונות הסמוכים לא? ועל הדרך – מי היא דמות המיסתורין הזאת???…
אנחנו עוצרים ליד מקבץ של בורות-מים. הם נראים יבשים, אבל אם זורקים את הדלי באלכסון – מצליחים להוציא מים – כי הבורות עמוקים ורחבים ממה שנראה מלמעלה… בינתיים מבחוץ, אנחנו מזהים את תעלות הניקוז ואת סימני החבלים של דליי-המים בסלע…
כעת אנו צועדים בדרך מקראית, פרה-רומית – אז איך נדע מה התוואי המקורי של הדרך המקראית? בישביל זה יש לחפש את המים ואת המצודות, ובעיקר לחזור למקורות, שנאמר: "חכם השביל מההולך בו", כלומר – החיות, הרועים והצועדים כבר מצאו את תוואי-הדרך האידיאלי. כל זה מוביל אותנו למסקנה המתבקשת: אנו צועדים ממש בדרך-אדום המקראית!
אנחנו עוצרים עצירה קצרה לצילום של תוואי-הנוף, שנהייה דרמטי במיוחד, צועדים עוד קצת, ושוב עוצרים לתוואי-נוף שובה-עין נוסף… ניסיון של "משחק השקט" – 60 שניות של שקט-מדברי נוחל הצלחה חלקית ביותר, בגלל להקת ציפורים מחד, וקבוצת מטיילים רועשת בתוואי-הנחל למטה מאידך… אנחנו כן מנצלים את הזמן כדי להבחין במפל, בבריכה, ובתוואי של הנחל – שניתן לראות איך בו-זמנית הוא זורם קדימה, ומתחתר לאחור.
אנחנו צועדים וכבר יכולים להבחין במצודה הבאה – חירבת רדום (מערום אבנים) – שהיה מוצב נוסף בדרך-אדום המקראית המקורית. מעניין לראות שבין הנקודות יש קשר-עין, ומכאן יש קשר-עין למוצב הבא… זו דרך נוספת להבין שאכן כאן עברה דרך-אדום המקראית, למרות שאנחנו לא רואים את הדרך, ששימשה צבאות וסוחרים כבר כאלף שנים לפני-הספירה!
אף שאביצר לא מתכנן לדבר על זה, השאלות עולות שוב ושוב – איזה סלע זה? מהו הצבע הזה? למה שני הסלעים הצמודים – כה שונים? האם זהו צניר?… וכך אנו זוכים לתקציר גיאולוגי, ולהבטחה להעמיק בנושא בהמשך הצעידות המדבריות…
זה הזמן שבו חוכמת-הדרך תוביל אותנו למטה, אל תוואי-הנחל, בו נחבור מנחל קינה לנחל כנפן – ובהמשך נחבור לשביל-ישראל המעודכן, ונתקדם לנחל חימר הזורם לכיוון ים-המלח – והכי חשוב – בשעה טובה נגיע להפסקת התה-של-רמי. לפני הירידה אנו רואים את מפעלי הפוספטים, ואת שדה-בריר, שמתוכנן להפוך למחצבת-פוספטים נוספת, מה שכאמור הוביל לשינוי התוואי של שביל-ישראל לפני כעשור. על הפוספטים אנחנו נרחיב כאשר נגיע אליהם, אז בינתיים אנחנו צועדים אל הלא-נודע…
תוואי ההליכה בנחל הוא יותר מפותל, פחות נוח וידידותי לצועד, ועדיין במגמת ירידה, עם שקערוריות גדולות בסלע וגבים – אבל הם יבשים: "גשם, בוא-כבר גשם" היה קורא מאיר בנאי, שהלך לעולמו בדיוק השבוע… ובאמת, יש סימנים של עננים אפורים בשמיים, אבל אביצר מרגיע אותנו שאין מצב לשיטפון…
זה הזמן לחלוף על-פני תלכידים של סלעים, ללמוד שזהו קונגלומרט, ולהיזהר מלטפס עליו – כי בניגוד לאיך שזה נראה – אלה לא סלעים שהם נקודות-אחיזה, והם מתפוררים לנו בידיים…
אנחנו ממשיכים לצעוד, ובעיקר לצפות – והפעם בלהקת זרזירים שעפים במבנה משותף ומשתנה – כן, יש לנו WOW! – וזהו בהחלט קדימון טוב להגעה לתחנת העצירה של התה-של-רמי, תחת עץ השיטה הבולט בשטח. בנקודה שלווה זו אנו שומעים על המאבקים בין בני-ישראל לבין האדומים, שהתחילו כאשר בני-ישראל ביקשו לעבור בארץ-אדום – וסורבו, ולכן נאלצו לעשות עיקוף גדול לפני הכניסה לארץ המובטחת. בהמשך, מלכי-ישראל ירדו בדרך-אדום עד אילת, והאדומים נהדפו.
בהמשך הדרך אנו חולפים על-פני צינור – זה לא צינור מים, אלא צינור-גז מהשדות הטבעיים שבאזור – זהו מקור האספקה של גז לערד, שניתן כסוג של פיצוי על הזיהום של המפעלים…
אחרי צעידה נוספת לאורך שביל-ישראל אנו מגיעים אל האוטובוס ועורכים סידרת מתיחות קבוצתית, ומסכמים מיקטע מדברי מיוחד ומעניין, שכלל צעידות ארוכות, נופים מדהימים, ונדבך נוסף של הבנה של השטח… ומסיימים בהצצה ליומן – מתי, מתי כבר הצעידה הבאה עלינו לטובה?…