מהר עמשא לגן-לאומי תל-ערד – מקטע 36 – 17/12/16
מזג-האוויר בצפון מחייב אותנו להקדים את הצעידה בדרום, ואנחנו מגלים שטוב שכך! בשעה טובה אנחנו פותחים את הצעידה בשביל-ישראל – הנתיב הדרומי! – היום נצעד 12.5 ק"מ מרשימים אבל לא 'אתגריים מדי': מתחילים בהר, ומסיימים בכניסה למדבר, ובהתאם – הנושא "ערד והמדבר" פותח בחגיגיות את הצעידה בנתיב הדרומי.
לראשונה גם נצעד במקביל לקבוצה של אביצר שצועדת עם מדריך נוסף מטעמו, וכן – יתפתח הווי ראשוני בין הקבוצות…
התחלת הצעידה היא בראש ההר – הר עמשא, בגובה 850 מ', כלומר – בחורף יורד כאן שלג. אנחנו רואים כרמים מצליחים, קר, אבל… נטפס, ונתחמם… ואז גם נרד את כל הדרך מההר עד למדבר. השמיים צבועים באפור, ומזג-האוויר אידיאלי לצעידה, למרות שירד גשם – ומפעם לפעם אנחנו צועדים קצת בבוץ.
אנחנו צועדים בשולי יער-יתיר, היער הנטוע הגדול בישראל. הצמחייה כאן ייחודית, בהתאם למיקום – חיבור-השפיץ של אזורים שונים – האזור של הים-התיכון, של הרי-חברון ושל המדבריות – מדבר יהודה ומדבר הנגב – ואנחנו בכלל במקום שיורד בו שלג…, ואם לא די בזה – מעלינו שכבות שונות של עננים במפלסים ובצורות שונות, מיוחדות ומרשימות.
הר עמשא ויער יתיר קיבלו את שמם מעמשא בן יתר, שר הצבא של אבשלום, בנו של דויד-המלך, שהשתתף במרד נגד דויד המלך. למרות זאת, לאחר המרד דויד המלך לא נטר לו טינה, ומינה אותו לשר בצבאו-שלו. אנו מביטים לאחור ורואים את הרי-חברון, ונזכרים – טוב לא בדיוק נזכרים, אלא אביצר מזכיר לנו – שדויד המלך היה מלך חברון לפני שהיה מלך יהודה, וזו היתה הפיסגה הדרומית שהיתה נתונה לשליטתו, מול המדבר של הנוודים.
בקעת באר-שבע הנשקפת אלינו היא האזור שבו באים להתיישב, כי כאן יש מים, ואכן אברהם-אבינו מצא כאן בארות-מים…
אנו צועדים על דרך רומית עתיקה וחצובה, שהובילה מאילת עד ירושלים: אנו יכולים להבחין ממש בסימני החציבה של הדרך, ובמדרגות – שכנראה שימשו בסיס ליישור-הדרך באמצעות חצץ. זהו למעשה בסיס לוויכוח הנמשך עד ימינו – האם הרומאים פיתחו את הדרך, או שמא זו דרך קדומה יותר שהרומאים רק שיפרו והתאימו להובלת כירכרות על גלגלים? בכל-מקרה, אנחנו נוכל להמשיך לדון בנושא בהמשך הדרך (הרומית?…), כאשר נצעד בנתיב הדרומי של שביל-ישראל…
בדרך יש הרבה צומח-קוצני נמוך ועמיד לרוחות, יער-יתיר באופק, ובשטח פורח גם פרח אנדמי מיוחד שאנו נתקלים בו – שלהבית הכלאיים, סמוך לסיתווניות הפורחות גם בהרי-ירושלים.
אנחנו ממשיכים בירידה של הר-עמשא, ומתקדמים לכיוון כפר-עמשא. בקרוב הכל יהייה כאן ירוק. מולנו אנו מבחינים במחצבה העתיקה – היוצרת הפרש גובה דרמטי ולא טבעי, ולכן בתחתית יש גם בריכת-מים… זוהי מחצבת דריג'את – כפר ערבים שמוצאם מדרום הר-חברון, הממוקם במקום האחרון בהר שעוד מספק חומרי-בנייה, והוקם במאה ה- 19. תחילה הם התגוררו במערות, עם הצאן והבקר. בשנת 2006 התחילו להשתתף במימון ובפעילות הפיתוח של האזור והיישוב, בחיבור לתשתיות (חשמל, מים…), ובפיתוח החינוך ועידוד ההשכלה… – וכיום יש כאן 0% אבטלה, שיעור פשיעה אפסי, ואף גיוס לצבא…
אנו מגיעים לבור-מים, או שמא זו באר-מים? זה חשוך ועושה רושם עמוק, אבל כאשר זורקים אבן קטנה פנימה – שומעים הפגיעה בקרקעית האבן – ומבינים שעמוק – זה לא… במבט מסביב קל לגלות את תעלות-הניקוז המובילות מים פנימה – כלומר – זהו בור-מים… כיסוי בור-המים בנוי מאבנים שקודם-לכן שימשו למשהו אחר, ובחלקן יש אף סימנים שהיו חלק מאבני-מיל של הדרך הרומית! גם המיקום של בור-המים אינו מקרי – משתמשי הדרך יכולים לעצור כאן ממש לפני העלייה שאנחנו בדיוק ירדנו…
זה הזמן לפגוש את רמי עם הפתעה – מרק חם באמצע הדרך! הבעיה של אביצר היא שמבחינתינו זה הסטנדרט החדש…
סמוך לנו יש אדמת-לס – לס הוא לא סוג של קרקע, אלא גודל של גרגיר, וזו אדמה שהגיעה מאפריקה – זהו חול שהגיע לחוף, התגלגל וקטן עד שעף ברוח, נדד מערבה, התעבה ונעשה כבד בגלל הלחות, ושקע כאן בשכבות בגובה 7 עד 10 מ', מור-אור-לס… זו קרקע טחובה-מאווררת, עשירה במינרלים – כלומר, טובה לחקלאות, ולכן בין הכפרים אנו מבחינים בפעילות חקלאית פרטית-מקומית.
אנו ממשיכים לצעוד, מימין יש מספר עצי-אשל. אנחנו עוצרים מול נוף בראשיתי, כאשר מסביב טרקטורים ומחרשות… הם ממהרים לחרוש את הקרקע הלחה שנרטבה בגשם עוד הבוקר – וכבר היא מתייבשת – זו אדמה טובה, אבל לא מחלחלת, אלא נאטמת מיידית בגשם בעקבות "אפקט חבטת הטיפה" – הטיפות הראשונות מהדקות את הקרקע ואוטמות אותה, ולכן יש כאן שיטפונות.
באופק אנחנו כבר מבחינים בתל-ערד המסקרן, ולפני ששמנו לב – כבר הגענו אליו, ובעיקר אל הסיור המודרך המרתק באתר המעניין.
תל-ערד הוא יחסית אתר ארכיאולוגי "פשוט", מבחינת התקופות: יש בו את האזור התחתון-העתיק (ברונזה, 2,500-), ואת התקופה העליונה – הישראלית (1,000-). אנחנו מתחילים בעלייה בצמוד לחומה הדרומית התחתונה.
אביצר מתחיל את הסקירה בתקופת משה-רבנו, וממשיך עם המרגלים יהושוע וכלב בן-יפונה, מלך ערד, וגם הקינים חרשי הנחושת – ומוביל אותנו לממצאים של החפירות הארכיאולוגיות, שמעלות תהיות – אולי יציאת-מצרים לא מתוארכת נכון? ואולי האתר לא מזוהה נכון?…
בכל מקרה, ברור שכאן יש התיישבות ראשונית של נוודים – ומכאן הצורך בחומות המשמעותיות, ובמערכת הניקוז המשמעותית לניקוז כל המים.
אנחנו מתחילים את הסיור בבית הערדי הייחודי רק לכאן – כל הפתחים של הבתים פונים מזרחה, ובמרכז – אבן מרכזית – האם שימשה כעמוד תמיכה מרכזי? האם זה מקדש פגאני?…
אנו ממשיכים אל עבר בור המים העצום והמטוייח – שבשילוב עם החומה והחציבה מהווים עדות לעוצמת הארגון במקום. אנו במיקום הנמוך ביותר בעיר – לכאן המים מתנקזים, עוד בימים בהם המבצר לא היה קיים – הוא נבנה רק כ- 1,500 שנים מאוחר יותר.
זה הזמן לטפס אל המצודה העליונה, שגם המיקום שלה אינו מקרי: מכיוון זה רצו בני-ישראל להיכנס אל הארץ, דרך הקצה הדרומי של שדרת-ההר – ולעלות על ההר בדרך-האבות.
בתקופה המאוחרת יותר (מאה 10-) זהו הקצה הדרומי של ממלכת-יהודה – מכאן שומרים על הגבול.
במבצר עצמו אנו מסיירים במספר אתרים מרתקים, ובראשם המזבח: מזבח, רחבה ומקדש, עם אבני-גוויל לא מסותתות במרכז, ואבן-צור להקרבת-קורבנות… כלומר: זהו מעין בית-מקדש מהמאות 8-9 לפני-הספירה – תקופה בה בית-המקדש היה קיים! גם כאן אנו מוצאים את הדביר – הוא קודש-הקודשים… ונשאלת השאלה – זה מותר? עבדו כאן אל אחד? היתה כאן אלטרנטיבה לעלייה לבית-המקדש המרוחק – במקביל? האם זה היה חוקי?… ולא רק זאת – נמצאו כאן שתי מצבות! – האם זה ייצוג של לוחות-הברית? האם יש אל – ואלה? ואולי אלה הבעל – והאשרה?… אנו בשלב שהיהדות עדיין בחיתוליה, עדיין מתגבשת – האם זה שלב בהתפתחות שלה?…
אתר מרתק נוסף הוא מאגר המים שאנו יורדים אליו, ושומעים על אוסטריקנים של התכתבויות בין מפקדים של מוצבים סמוכים, ובהם גם כתובת קריאה-לעזרה בעברית עתיקה – נדרשת תיגבורת פן תבוא אדום לכאן… – ביטוי לסיכסוכי הגבולות התמידיים באזור.
פתחנו את המקטע הדרומי של שביל-ישראל ביום סגרירי, שאנו מסיימים באור שמש בהירה ועם הרבה מחשבות, תהיות, סימני-שאלה (בעיקר על תל-ערד…), סקרנות, ובעיקר כרגיל – ציפייה להמשך הצעידה…