מיער יתיר להר-עמשא – מקטע 35 – 29/12/18
מזג-אוויר סוער וגשום בהרי-ירושלים "דוחף" אותנו דרומה, במקום להתקדם כמתוכנן במרכז הארץ. אז היום, בשונה מהתכניות המקוריות – אנחנו מתקדמים בדרום. אנחנו באזור דרום הר-חברון, באזור סוסיא ומאחזים נוספים, נוסעים לאורך הגדר, חוצים את אחד המעברים ומגיעים לבית-היערן ביער יתיר – לפנינו יום סגרירי ומיוחד ב-"יער בן-שמן של הדרום"… כאן נבנה החלק האחרון של גדר-ההפרדה, בשנים 2012-13, מה שעצר את המחבלים שבאו מחברון, יאטא ודהרייה. אנחנו בגבעות הצחיחות של דרום-יהודה, ומדרום אנו רואים את "הקו הירוק" – הוא יער יתיר… אנחנו עוזבים את כביש 60 – תוואי דרך-האבות, שחצתה את שדירת-ההר: עפולה-ג'נין-שכם-שילה-רמאללה-בית לחם וחברון, הדרך בה עברו אברהם אבינו, יצחק ויעקב, דרך שבימינו היינו עושים לרוב בכבישים עוקפים… ממשיכים בנסיעה לכיוון שני/ ליבנה – תלוי את מי אתם שואלים – את המתיישבים השורשיים, או את הגופים המיישבים הרשמיים. מעבר נוסף עם החיילים המקצועיים והנחמדים ששומרים עלינו עם חיוך, מבט חטוף אל עמדת פילבוקס גבוהה במיוחד הנראית כמגדלור ומוקפת בחומה קטנה ובגדר-תייל – והנה אנחנו בבית-היערן. בשעה טובה, נתחיל לצעוד.
מייד בולט לנו בנוף שיש שינוי דרמטי. מחד, אנחנו בתחילת המדבר, ומאידך – אנחנו ביער יתיר הירוק, שאותו נחצה – וזה לא 'עוד' יער – זהו יער שהוא פרויקט שאפתני של קק"ל – היער הגדול בארץ! – שממשיך לגדול, ודווקא בכיוון דרום: זוהי חלוציות של ייעור של מדבר, כדי לבדוק אם ניתן לעצור את התפשטותו צפונה – ונראה שזו הצלחה גדולה. בית-היערן הוא מרכז לימוד ומחקר. בצד שמאל יש פנייה לכיוון ח'ירבת ע'נים – עליה נדבר בהמשך. מבחינת קו גובה – עלינו, ולכן קר כאן – חמש מעלות, אבל אנחנו שמחים בחלקנו: גשם לא יורד כאן ועכשיו.
אנחנו עוצרים ליד צמח נמוך, ואביצר מגדיר שמי שיזהה אותו יוגדר כ-"יקיר השביל" – זוהי שלהבית-הכלאיים, הייחודית לכאן: אנחנו באזור בוטאני ייחודי ואנדמי – במפגש של מדבר הנגב, מדבר יהודה ודרום הר-חברון – ופרח זה לקח מאפיינים ויכולות מכל שלהבית שגדלה באזורים שמסביב, ובימינו מתמודדת עם היער הנטוע. היער שורד כי בשלב הראשון העצים מקבלים תוספת מלאכותית של מים, וכאשר הם גדלים – הם יוצרים כאן סביבה אקלימית שונה. בנטיעה משולבים ניסויים, כמו טראסות – מדרגות חקלאיות, וכמו נטיעה של עצים שצריכים יותר מים – קרוב יותר לאפיק הנחל: עצי אלה (כולל אלת הבוטנה – הפיסטוק!) – חרובים, שקדים, וזיתים, וגבוה יותר – נטיעה של אורנים ואשלים.
אנחנו צועדים בשבילים רחבים וצרים, אופקיים ועולים ויורדים לחילופין, עד שפוגשים את רמי והתה לארוחת-בוקר. מול עינינו אנחנו מזהים אתר מלאכותי עם טראסות ועם מבנה וקשת. אביצר פותח מפה ואנחנו רואים שהשביל עם הסימון האדום בו אנו צועדים נמצא בשוליים הדרומיים של 'חמש האצבעות' של הרכסים שיורדים מהר-חברון. אנחנו צועדים ב-'אצבע הרביעית' שנוטה בכיוון דרום-מערב מאיתנו. אנחנו בשוליים שלפני בקעת באר-שבע, בקו הספר-מדבר, בגבול שבין האזור ההררי המיושב לבין אזור הנוודים. כיום אנחנו ביער, אבל בעבר זה היה אזור טרשים, קירח וחום.
מבחינת התיישבות יהודית, זהו אזור מיוחד: מדובר באזור עם התיישבות יהודית רציפה בעת הקדומה, מראשית מלכות יהודה במאה העשירית לפנה"ס – כבר בספר יהושוע מוזכרים היישובים חברון, ליבנה (Livna, ספר יהושוע, כ"א, י"ג-י"ד) ויתיר – שהיא עיר-מקלט באזור חברון – וזו עדות לכך שזו התיישבות יהודית מקורית, שנמשכה גם בימי דויד ושלמה, פיצול הממלכה, החורבן והגלות, שיבת-ציון וגם החורבן השני – שנים קשות, אבל לכל אורכן יש יישוב יהודי בארץ-ישראל, בעיקר ביהודה ובגליל. האירוע הטראומתי שמוחק את היישוב היהודי הוא מרד בר-כוכבא, ואין יישוב יהודי ביהודה. רגע, האמנם? לכאן, לקצה, יהודים ברחו, ולכאן, לגבול עם ארץ-הנוודים הרומאים לא רדפו אותם – כי התאים להם שיהייה יישוב שמחזיק את הגבול מהנוודים השודדים. מבנה בית-הכנסת פונה לכיוון ירושלים ועם ספסלי-ישיבה מסביב ולא בצורת בזיליקה, וייתכן שזה היה יישוב מעורב, בו גרו גם נוצרים. כלומר, רצף ההתיישבות היהודית כאן נשמר, עד המאה התשיעית, אז רובם עלו לדרום הר-חברון או להרי הגליל. בהמשך, בימי-הביניים היתה כאן התיישבות יהודית דלילה מאוד.
אנחנו ממשיכים לטפס, ומרגישים את אתגר המים הגדול באזור – הצורך לאגור כל טיפת-מים שיורדת. אבני הגזית הגדולות ששימשו לבנייה – אופייניות לבנייה בתקופת בית-המקדש השני – וברור שהיה כאן יישוב יהודי גדול. הקשתות הן בנייה מאוחרת יותר, מאבנים קטנות יותר. בנוף – גדר המערכת – זה מהתקופה שלנו…
תוך-כדי צעידה בשביל הבוצי והטובעני, ותחת גשם קל, הולכת ונפתחת לפנינו בקעת באר-שבע, ומגיעים לגבעה עם נוף פנוראמי ודגל הלאום – אתר מעולה לעצירה קצרה, ולסדרת צילומים. תצפית-הנוף: אנחנו בהר חירן, דרומה היישוב חירן שבהקמה והקפאה, וזהו קו-תפר גיאוגרפי ופוליטי, שהיה הגבול של מדינת-ישראל עם ירדן בין 1948-67. גם גיאולוגית מיוחד כאן: יש גם סלע צור מתצורת משאש, שבהרי יהודה – נמצא רק כאן. באופק העיר באר-שבע, ולפנינו נחל אשתמוע שנחצה לכיוון היער – כלומר, לפנינו הליכה ארוכה ורצופה על קרקע מחליקה, ואחרי חציית הנחל – גם עלייה…
למעלה אנחנו עוצרים להפסקת תה-של-רמי שנייה, ואביצר מצביע לנו על חווה קטנה ומפורסמת – חווה 22, החווה של שי דרומי, עם סיפור הירי המפורסם שהסתיים בזיכוי, ושהוביל לחקיקה של חוק למצבים כאלו. אנחנו במצפה-נועם – עמדת תצפית-אש של קק"ל, מאחורינו נישאת גבעת-חירן שהיתה שיא-הגובה שלנו היום, ולפנינו צעידה של עוד כארבעה ק"מ. כאן אביצר מחדד לנו את הזהות והנוכחות היהודית בארץ-ישראל, שבסופה המסקנה שכולנו 'יהודים' – וכל שבטי-ישראל למעשה התערבבו. מבחינת הנרטיב ההיסטורי – רוב שבטי-ישראל נפוצו בגלות ונטמעו בתרבויות המקומיות, ומי שנשאר היו בעיקר בני שבט-יהודה שיצא לגלות מאוחר יותר, והם שהובילו את שיבת-ציון.
במקטע של היום טיילנו בנחלת-יהודה, שכעת ברור שהיא משותפת לכולנו. התחלנו בגובה 600 מ', טיפסנו ובעיקר ירדנו כ- 15.5 ק"מ, והנה אנחנו מסיימים בגובה 200 מ', ובתחושות אפילו יותר גבוהות. להתראות במקטע הבא!