מקיבוץ דבירה לסנסנה- מקטע 34 – 11/01/2019
אנחנו נאלצנו להחמיץ את המקטע הדו-יומי 'הבא' בנגב, ואנחנו חוזרים לצעוד במקטע-חד יומי במרכז, סך-הכל כ- 11 ק"מ, עם עליות וירידות אבל ללא אתגר חריג, ותצפיות נהדרות – בעיקר על מישור-החוף ועל גדר הביטחון. בתכנית היומית: סנסנה, גדר-המערכת, קיבוץ להב, געת – והמשימה הראשונה שלנו היום היא: בררו את מקור שם המקום הזה… – שיקמה, וסיום. מזג-האוויר יחסית נוח, אנחנו אחרי ולפני גשמים, ובהתאם המסלול בוצי, ורובו גם חשוף. לפי מכ"מ הגשם אנחנו נמצאים במקום היחיד בארץ שבו היום ירד גשם… שמוליק המדריך מוריד אותנו מהאוטובוס בנקודת ההתחלה, ואנחנו מתחילים לצעוד מייד – ומייד עוצרים, כי אירוס צהוב זו סיבה לעצור. הליכה קצרה נוספת מובילה לנקודה שבה נוח לעשות עצירה קצרה, לפתוח מפה כדי להבין את ציר ההתקדמות היומי שלנו, לקבל רמז ראשון לאיש המיסתורין, ולהתקדם – כי, כדברי שמוליק: "כל חיי אני הולך – כאשר אגיע אדע למה יצאתי…".
אנחנו מגיעים לפיתול של שביל-ישראל מזרחה – לתוואי החדש שמוביל לכיוון מצדה וים-המלח שנכנסו לשביל-ישראל, ואנחנו צועדים הפוך, בתוואי הישן – לכיוון מישור-החוף והשפלה (למקטעי מצדה וים-המלח נחזור בעונה הבאה). סנסנה היא יישוב שהתחיל משלוש משפחות ושלושה רווקים בשנת 1997, ומאז הוא גדל ופורח, גם בזכות המעורבות של תנועת "אור" ליישוב הגליל והנגב. מקור השם בפסוק "אֶעֱלֶה בְתָמָר אֽחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו" (שיר-השירים, ז', ט') – אלה האשכולות הצהובים בעץ-התמר, וגם על-שם עיר מקראית בנחלת שבט-יהודה – אחת מ- 48 הערים המוזכרות. בגלל המיקום הגיאו-פוליטי המורכב, הוא עבר מספר 'תהפוכות' מבחינת הרשות הממונה עליו: במקור היישוב השתייך למועצה-האזורית בני-שמעון, שנפרסת מכאן ועד באר-שבע, אבל זה היה בעייתי מבחינת "הקו הירוק", אז הוא הוגדר כשכונה של היישוב אשכולות הסמוך, ועד שהפך ליישוב עצמאי שהוא חלק מהמועצה-האזורית דרום הר-חברון, שמתנשאת מכאן ועד קריית-ארבע. כיום היישוב הוא יישוב דתי, עם צימרים ועם "טיילת האחים" על-שם עזרא אשר שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ואל"מ דרור ויינברג, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה (2002). הטיילת הייחודית היא יוזמה של האחים גיא אשר ושלומית הר-לב, ומכאן שמה. זהו פארק המתפרס על שטח של יותר מ- 30 דונמים, ובו כ- 600 עצי-פרי, שבילי-הליכה ונקודות תצפית ומנוחה. מטיילי שביל-ישראל יכולים להתארח בחינם בצימר-עץ שנבנה במיוחד עבורם – זהו יישוב שכולו 'מלאך-שביל'…
אנחנו ממשיכים להתקדם בעלייה קלה, עד שעוצרים מול החומה. שמוליק מציין שזה אזור "שטוף היסטוריה" – מתקופת התנ"ך, הצלבנים, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העצמאות – שמקום זה היה מרכזי בחתימת הסכם שביתת-הנשק וקביעת הגבולות עם ירדן (1949).
אנחנו בעמדת תצפית מרשימה על החומה – אותנו זה מרשים, אבל את העולם "קצת פחות"… החומה נבנתה כדי לעצור את גל הפיגועים, בהתאם לתקדים שבעזה זה עבד. אחת הבעיות הגדולות היתה תוואי החומה – שעלול להתפרש או להפוך הלכה-למעשה לקו הגבול. אורכה כ- 750 ק"מ, על-פני כ- 320 ק"מ בקו רצוף, בגלל המובלעות שמאריכות את אורכה. אלו 750 ק"מ של חומה, גדר 'חכמה', ברזלים, בטון, תעלות, מכשולי-רכב, מערכות תצפית התרעה, דרך טישטוש וכביש-פיטרול… – ברוחב ממוצע של כ- 70 מ'. במקור היתה כאן גדר, שבגלל הפריצות הפכה לחומה בגובה 6 מ' עם בסיס רחב. האויב הערבי מכנה אותה "אפרטהייד", האירופי הבור רואה בה גדר-הפרדה גזענית (ואז בונה חומות בין אפריקה לאירופה…), אנחנו יודעים שזו פשוט גדר-הגנה.
אנחנו חוצים לכיוון של בית יביל, ושמוליק מדגיש לנו שאנחנו ממש משלימים את הצעדים האחרונים של שביל-ישראל בשפלת-יהודה, ועוברים לצעוד בנגב. אנחנו מתקדמים במקביל לכביש, עד שמגיעים לאנדרטה צנועה לזכר נרצחי פיגוע משנת 2004 – איתן ואישתו רינה קוקוי נרצחו ברכבם, וביתם, שישבה ברכב מאחור – ניצלה.
מערבית לנו יש גבעה עם עץ, ומשמאל אבנים ושרידי מבנה: אנחנו עולים לשם, אל בית-כנסת עתיק מהמאה החמישית! הינה כאן היה בית-כנסת מפואר, ביישוב יהודי, שפונה לכיוון ירושלים, מתקופת התלמוד. כמו בסוסיא ובלהב – בבית-הכנסת יש עמודים וספסלים. כלומר, ברור לנו שכאן, בקו 300-250 מ"מ גשם בשנה – שמרו על החיים היהודיים בארץ ישראל, כאשר זה היה קשה, רדוף, נטוש, אסור בירושלים וב-"מרחק יום" ממנה. זו קבוצת היישובים הדרומיים ביותר, וכאן הרומאים איפשרו ליהודים להתיישב – כי הם יצרו קו-התיישבות והגנה בין הספר לבין נוודי-המדבר השודדים.
אחרי הליכה נוספת במקביל לכביש, אנחנו עוזבים אותו ועוברים לשביל רחב, אבל בוצי – טובעני ותובעני, בכיוון ולאורך קיבוץ להבים, שהוקם בשנת 1952, כאשר לא היה כ-ל-ו-ם באזור – לא דרכים, לא חשמל, ואפילו לא מים. באופק אנחנו מבחינים בעץ-חרוב, שנמצא במקום שהיה שנוי במחלוקת מבחינת סימון-הגבול: בשנת 1955 נמרוד פלדמן ז"ל נורה במקום בו העץ עומד, בעת שעסק בחריש של שדות הקיבוץ, והיה לחלל הראשון של הקיבוץ לאחר קום-המדינה.
אנחנו בכיוון שמורת-להב, וצועדים עד 'חניון' מאולתר – מערת הדקל, על-שם הדקל הנישא בפתח המערה. כאן אנחנו מסיימים את השפלה, שהמייחד אותה הוא סוג הסלע: סלע תחתון רך, פריך, מתפורר, בר-חציבה, ומעליו שכבה קשה של נארי: כך נוצר אזור שיש בו התאמה לחציבה של מערות, ואכן – בשטח יש מאות-אלפי מערות (!) שאנשים חצבו, למגוון שימושים: מחסן, מקדש, מפעל (קולומבריום, בית-בד, יקב), ועד מערות שחוברו יחדיו לטובת מרד בר-כוכבא ברומאים. הקושי מרכזי הוא כמובן במחסור במים, כי המים לא מחלחלים, ולכן אין מעיינות ואין מי-תהום, ולכן חלק מהבורות טוייחו והפכו לבורות-מים שהמים הוכוונו אליהם. מערת-הדקל נמצאה שלמה, אבל מאז היא התמוטטה. זהו אתר בנוי מהתקופה הביזנטית. הבאר היתה פעילה עד שנת 1955, וכיום היא מכוסה בבטון. והדקל? אולי מישהו ישב כאן פעם כמונו – לפני כמאתיים שנים, לתה-של-רמי, אכל תמר, זרק את הגרעין, והדקל צמח כאן, כמו הדקל של אבשלום פיינברג. אולי…
במבט לנוף אנחנו רואים את החומה המתפתלת מזרחה, ואז צפונה, מקיפה את אשכולות, וחוזרת בפיתול לכיוון סנסנה – זוהי מובלעת של כ- 4 ק"מ לטובת היישוב. מי שרוצה המחשה לתפיסה ש-"התיישבות קובעת גבולות" – מקבל אותה כאן במלוא הדרה הארוך. בצד השני יש חקלאות בדואית, שאירופה והשמאל מעודדים כדי לטעון טענות על השטח.
אנחנו ממשיכים לצעוד, ועכשיו לפנינו שתי העליות המשמעותיות של המקטע. בסיום העלייה הראשונה אנחנו נהנים מתצפית ומהסיפר על דויד עוד-לא המלך, שברח משאול המלך אל הפלישתים וישב בציקלג, וסביר שהוא עצמו אף צעד וכתב כאן את קינת דויד. מכאן דויד יעלה לחברון, יהפוך לדויד-המלך, ישחרר את ירושלים – והשאר היסטוריה…
אנחנו צועדים לכיוון באר-ציקלג העתיקה מאוד: ידוע אף שכאשר הבריטים כבשו את ארץ-ישראל הם נזקקו נואשות למים באזור, והשקו את סוסיהם מבאר זו. אנחנו גם שומעים סיפור מפתיע של הצלבנים וריצ'רד לב-הארי, ושל סלאח-א-דין שהתרחש דווקא כאן באזור: לאחר שסלאח-א-דין מחריב את הממלכה הצלבנית, הצלבנים חוזרים ומקימים ממלכה לאורך קו-החוף, שבשליטתם. סלאח-א-דין מגיע עם שיירה גדולה של חיילים ואוצרות מהדרום, וריצ'רד לב-הארי שממוקם בלטרון שומע על זה, ומדרים במשך שני לילות (בימים הוא מסתתר) – ומפתיע כאן בתקיפה, בה סלאח-א-דין סופג את מפלתו הקשה ביותר אי-פעם – חיילים הרוגים, כ- 2,000 גמלים, ואוצרות ורכוש רב.
אנחנו ממשיכים לצעוד לכיוון גבעת געת, ועדיין תמהים למקור שמה… ממזרח נישא מגדל-השמירה של קיבוץ להב, מרכז ג'ו-אלון, האנטנות ובמרכז – גבעה עם עץ יחיד: זהו תל עתיק עם שכבות רבות. בנוף שנפרס אנחנו מבחינים באשכולות, בשפלת-יהודה, ובאופק סנסנה. כן, משם הגענו עד הנה, ועוד יש דרך לפנינו… מולנו ממערב יער וקיבוץ שומרייה: במקור קיבוץ של השומר-הצעיר וקרוי על-שם התנועה, לציון 70 שנים לפועלה, וכיום מיושב בעיקר במגורשי גוש-קטיף. היער הוא יער הנשים-החלוצות, ודרומה לו יער דבירה שאליו נגיע בסיום. מתחתינו מאגר מים, ושם הגבעה – הגיע זמן שנדע: געת – על-שם גובהה, 473 מ' מעל לפני-הים… זו הגבעה הגבוהה באזור, ותיכף נרד ממנה במורד התלול (יחסית).
אנחנו מתקרבים ליער דבירה, ולפניו יש גבעה שהיא ירוקה במיוחד – זכר לדישון האינטנסיבי שבוצע כאן, לטובת אלף היענים מחוות-היענים שפעלה כאן עד שנת 2002.
אנחנו ממש בנקודת מפגש גיאוגרפית עם שינוי דרמטי – בשפלה יורדים כ- 500-400 מ"מ גשם בשנה, לעומת 250-200 מ"מ גשם שיורדים בנגב בשנה – והנה אנחנו כבר באזור מדברי. לקראת סיום, בחורבת מגדלית שביער דבירה אנחנו רואים דוגמא לחיים שהיו כאן במערות – ממש עד לעת האחרונה, לפני בניית גדר-ההגנה: כפריים עזבו את הכפרים ובאו לגור כאן, במערות, עם בור המים הסמוך והחציבות המרשימות.
אנחנו מגיעים ממש קרוב לסיום, בו יש שני ריכוזים: עצי-פיסטוק, ורוג'ומים. עצי-הפיסטוק בתקופת השלכת, אז אם נרצה להגיע ל-'בית של פיסטוק' – נצטרך לחזור בסתיו. מערומי-האבנים גבוהים ורחבים, וההסבר להם הוא… — כל הסבר שניתן יתקבל, כי התשובה לא ידועה…
בתחילת המסלול בסנסנה, דיברנו על מקור השם של היישוב – אחד מ- 48 היישובים הנזכרים בנחלת שבט-יהודה. בסיום המסלול אנחנו ביישוב נוסף ששמו נגזר מאותו מקור – מאותה רשימת יישובים: דביר(ה). בכל מקרה, עבורינו זהו סוף המסלול, וגם סוף הצעידה בשפלת-יהודה, באזור הספר, ב- "ארץ אלף המערות", ומכאן אנחנו נמשיך ונפרוץ את דרכנו דרומה בשביל-ישראל, למדבר המאתגר והמרגש.