ממצפה-משואה לתל-לכיש – מקטע 32 – 13/04/19
היום אנחנו "חוזרים לשגרה" – אחרי מקטע דו-יומי ראשון בדרום, אנחנו חוזרים לשפלת-יהודה. חם במיוחד היום, כבר במפגש הבוקר בתחנת-הדלק בבית-גוברין. המקטע שנעשה היום הוא יחסית חשוף ומתייבש מהר, ולכן נספיק לתפוס אותו בזמן. עוד חודש זה כבר לא כל-כך יתאים לצעוד כאן. אנחנו מתחילים בפתיחת מפה להתמצאות במרחב: אנחנו בפארק בריטניה – פארק קק"ל עם הרבה חניונים, סמוך לשריגים (השם המקורי)/ ליאון (השם שנוסף בעקבות תרומה נדיבה), ונצעד בכיוון דרום, לבית-גוברין. יהיו לנו ירידות וגם עליות – אחת מהן משמעותית וכבר בהתחלה – למצפה-משואה. כאשר אנחנו מגיעים אליה אנחנו נהנים מתצפית-נוף מצויינת, שכוללת את קיבוץ בית-ניר שבכיוונו אנחנו מתקדמים, ובאופק את קריית-גת ואשדוד. בצד השני אנחנו רואים את הרי-יהודה הגבוהים, ואת מגדל-המים בגוש-עציון, שנמצא בגובה 1,003 מ' מעל פני-הים. בדרום חלחול וחברון – כלומר, אנחנו נהנים מתצפית-נוף של מדרגות-הנוף של ארץ-ישראל: מישור-החוף, השפלה, וההר. סמוך לנו נישא מבנה שהיה מגדל-אש של קק"ל.
אנחנו במצפה-משואה, בין העמדות תל-עזקה מצפון ותל-לכיש בדרום. לכיש ותל-לכיש הם אתרים עם משמעות היסטורית, ונמצא בו ממצא ארכיאולוגי חשוב מתקופת מלכות חיזקיהו ומסע סנחריב האשורי – אוסטריקן, חרס עם כתובת ובה כתוב: "כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה" – כתובת שלפי הארכיאולוג יגאל ידין מעידה על בהלה של צבא שמאבד אחיזה, שכן במוצב האחרון שלפניהם – עזקה, כבר לא דולקת אש, והוא נפל. לכיש יהייה המבצר שייפול ויופיע גם כתובת של המלך סנחריב, המתארת את ניצחונו ואת השלל מלכיש – כנראה כדי לפאר את הישגי המלך, ולא פחות חשוב – לעמעם את הכישלון בכיבוש ירושלים. נראה שזה היה המבצר האחרון בימי בית-ראשון. זה הקו שהפריד בין יהודה לפלישתים, ומכאן גם יגיע סנחריב, שלא יגיע לירושלים.
הנושא המרכזי של המקטע הוא מרד בר-כוכבא, ובהמשך נראה גם את עמק עדולם, שאליו ברח דויד המלך. כלומר, הרבה היסטוריה כאן ולפנינו – וצריך להתקדם, כי נהייה חם, והעלייה לרמת-אבישור ממש לפנינו… אנחנו מתקדמים בשבילי-עפר רחבים ובטור בשביל צר לסירוגין, למרות שכבר אמצע חודש אפריל, עדיין הכל מסביבינו ירוק-צומח (עצים, צמחים ועשבים) וצבעוני-פורח עשיר ומגוון – פריחה צהובה, ורודה, סגולה, לבנה, וגם עם תחילתה של פריחה אדומה של דם-המכבים, שמזכיר לנו שאחרי פסח ימי הזיכרון ויום-העצמאות מתקרבים. אביצר מראה לנו גם את הלוטם המרווני השעיר ואת העכנאי בגוונים שונים, כי הפרח הזה משנה את ציבעו אחרי ביקור של המאביק, כדי לסמן שכבר אין מה לבוא אליו… אנחנו מגיעים לח'ירבת צ'ורה – אתר שמוכר ככפר מוסלמי, אבל יש כאן גם שרידי-גפנים, שהם סימן להתיישבות נוצרית קודמת – והוויכוח הארכיאולוגי על האתר עדיין בעיצומו… זו נקודת-נוף מעולה – ואחרונה ברמה זו, ומכאן אנחנו מתחילים לרדת. מתחתינו המרכז הפלישתי במאות 6-13 לפנה"ס – אשקלון, אשדוד, גת, עזה ועקרון-המקראית (דרומית לקריית-גת) – ועליהם נדבר בהמשך – בצל…
בשעה טובה, אנחנו מגיעים לצל, ומתיישבים לתה-של-רמי, בהובלה של 'רמי החדש' – עומרי. מצד אחד חבל עדולם, ומצד שני מישור-החוף שהיה אזור פלישתי – זה המקום לסקירה היסטורית על הפלישתים שפלשו לארץ-ישראל ושלטו על חלק ממנה עד המאה ה- 6 לפנה"ס – אז גלו לאשור, ונטמעו בעמים המקומיים – אבל השם הונצח והפך לכינוי לכל הארץ על-ידי הרומאים, שמאות שנים מאוחר יותר- כאשר הרומאים רצו להעניש את היהודים, ולמחוק כל סממן יהודי מהארץ – היא פרובינקיה-יודיאה – והוסב ל-"פלשתינה". מי שבהמשך החזיר את השם לארץ היה המנדט הבריטי – ולכן כל ארץ-ישראל, לרבות עבר-הירדן – כונתה כך.
אנחנו ממשיכים לצעוד דרומה לכיוון ארץ בר-כוכבא שמשמאלנו, ומתקדמים בתוואי הישן של שביל-ישראל, כדי לעבור במערות תל-גודד. מלוות אותנו החסידות שנודדות מעלינו, בכיוון ההפוך מאיתנו. אנחנו בתל-גודד, בגובה 400 מ' – הנקודה הגבוהה באזור, בחציצה בין מישור-החוף לבין הרי-יהודה. מכאן רואים גם את מעבר-תרקומייה, שהיה אמור להיות המעבר המוסדר בין חברון לעזה. מכאן אנחנו נרד מהנקודה הגבוהה – לנקודה הנמוכה: למערות… למרות שיש חשש ממפולות- אנחנו נכנסים. כמו אלפי מערות באזור בית-גוברין, אנחנו במערת-פעמון, עם שכבת-סלע קשה למעלה – שכבת נארי – וסלע קירטון רך מתחתיה, ולכן ההתאמה לפעילות תת-קרקעית עניפה. ניצול השטח נעשה בשיטה של בית למעלה מאבנים שנחפרו מלמטה – ומתחת לבית- מחסן תת-קרקעי. החפירה היא אנושית – המערות הן מלאכותיות, ונחפרו כמובן – מלמעלה למטה. המערה שאנחנו נכנסים אליה היא מערת-קולומבריום, כלומר מערה לגידול יונים. אנחנו נכנסים למערה בזחילה חווייתית במיוחד, מפותלת וצרה, שנמשכת כחמש דקות (בזחילה זה הרבה). מגיעים ממחילה צרה עם שתי פניות ב- °90, למערת-הקולומבריום – גידול יונים ללשלשת לדישון, לקורבנות עבור עולי-הרגל לירושלים, וגם למאכל. במאה השנייה לספירה האזור הופך למעוז של בר-כוכבא – המערות משמשות כמערות מיסתור מהרומאים – שמתקשים לאתר אותן, ומתקשים להילחם בהן על ציודם. מרד בר-כוכבא הוא אחד האירועים הטראומתיים של העם היהודי אי-פעם, ובאתוס הציוני הפך למיתוס של גבורה ועצמאות – מחד, זה נכון וחשוב, ומאידך – זה מפספס כמה לקחים חשובים שאפשר וצריך להפיק מהאירוע הזה – מרד שהיה שנוי במחלוקת, בניגוד לכתוב בשיר של לוין קיפניס: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו…" – אבל זהו, שלא – לא כל העם אהב אותו… ולמרות זאת, הציונות העלתה את המרד על-נס, משום שמתקופת המרד נמצאו ממצאים של כתובות ומטבעות משנת "4-1 לגאולת-ישראל" – כלומר היתה כאן יישות מדינית-עצמאית במשך כארבע שנים, והיא האחרונה עד לתנועה הציונית – שרוצה להחזיר עטרה ליושנה. הציונות מחפשת דמויות יהודיות שהן לא קורבן לגלות, אלא דמויות של יהודים-לוחמים-גיבורים-עצמאים – ומכאן ההאדרה של הדמות והסיפור. האדרת האירוע נעשתה, לדוגמה, בהקשר של ל"ג בעומר שנחגג במקור לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי שכתב את ספר הזוהר, ועודכן בדיעבד לחגיגה של מרד, כבוד ללוחמי בר-כוכבא, וחגיגות של אש – עוצמה ועצמאות…
אנחנו נצא מהמערה, איכשהו… ונתקדם בשביל רחב וברציפות, אבל כאן חשוב במיוחד שנישאר ביחד כקבוצה, כי הסימון בשטח בעייתי במיוחד. עצירה לקפה-של-רמי אנחנו עושים ממש קרוב לסיום המסלול, כי חם, ובדרך אין צל. אנחנו עוברים את בית-גוברין, סמוך לכביש המעבר לקיבוץ בית-ניר. כאן יש צל, תודות לקבר-שייח' אל-דהארי המיוחס, שקשור למוחמד: משפחתו שלטה בחברון, ואנחנו בציר התנועה עזה-חברון, וגם מצרים-צפון. אנחנו מסכמים בסיפורים קצרים על בית-גוברין ותל-מרשה, האמפיתיאטרון האמיתי (!) וקרבות הגלדיאטורים, ועוד קצת היסטוריה אזורית עתיקה וחדשה – ובעיקר המלצה להיכנס לביקור בשני חלקי הגן-הלאומי… אנחנו משלימים עוד כעשר דקות-צעידה במקביל לכביש, ומגיעים לרכבים. אביצר לא מצליח להתאפק, אז הוא עושה לנו פרומו לנושא שעליו נדבר במקטע הבא: אנחנו קרובים להצטלבות של כבישים 35/ 38, ובמקטע הבא נדבר על שיירת הל"ה (35), אליה יצאו במקור 38 לוחמים… אז אנחנו מתרעננים עם ארטיק לסיום, וסופרים כמה ימים נשארו עד לצעידה הבאה…