מידע מקצועיהבלוג של יובל – מקטע 30

מסטף-תחתון לעין-קובי/ בר-גיורא – מקטע 30 – 01/12/18

ממשיכים את עונה 4, במקטע בכורה שלנו עם המדריך שמוליק. הקו האווירי בין נקודת המוצא שלנו לנקודת הסיום – סך-הכל 4.5 ק"מ, אבל בגלל תוואי השטח שבו עובר גם נחל שורק – המרחק גדל, ונצעד כ- 13 ק"מ שישלבו ירידות ועליות משמעותיות… נחל שורק הוא מהנחלים הגדולים בארץ, שמנקז את מי-הגשמים מכל אזור ירושלים. בדרך מנקודת הסיום של הרכבים לנקודת ההתחלה של ההליכה אנחנו רואים את תחנת הרכבת המבודדת בר-גיורא, שנבנתה "באמצע שום-מקום" בגלל הקיטור. התחנה נבנתה לצד מעיין, כדי לספק לרכבת תחנת-עצירה ל-"תידלוק" – צריך מים כדי ליצור אדים שיפעילו לחץ שיניע את הרכבת… היום אנחנו נתחיל לצעוד בסטף, נרד לנחל שורק, ודרך נחל יוסף נתקדם לכיוון עין-חינדק, ונגיע עד יד-קנדי והמושבים אורה, עמינדב וספיר (על-שם הרב של התימנים, שעזבו, ובאו כורדים ונשארו עם השם) שמסביב. שמוליק פותח עם הפסוק "בית השם נלך", בשערי ירושלים… – כי היום נצעד הכי קרוב לירושלים בשביל-ישראל… מבט אחרון לאחור – לתל-צובה, בו סיימנו את המקטע האחרון, ומתחילים לצעוד במסלול שיהייה פשוט מבחינת ניווט, ויהייה בסגנון מקטעי הכרמל – יורדים-עולים, יורדים-עולים, וחוזר חלילה…
אנחנו חולפים בדרך על-פני נזירות של "האחיות מרים" – ארגון גרמני שמסייע לניצולי-שואה. עבורן, לבוא לישראל זה 'לבוא הביתה', למנזר יוחנן, למקום שבו נכתב הספר שיר-השירים – "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים…" (שיר השירים ז', י"ב) – ואכן, גם בימינו יש כאן מכל טוב: זיתים, רימונים, שקדים, ענבים… ויש גם הרבה מעיינות (סטף, חינדק, ציר המעיינות, עין-קובי). כאן אפשר לראות ולהבין את חקלאות-הבעל לעומת חקלאות-השלחין – מלשון – לשלוח מים בתעלות, בקומות שהן מדרגות-חקלאיות – הטראסות, שפעלו עוד בימי בית-המקדש השני. אנחנו יורדים בהר איתן, מתחתינו כפר קטן, שמתקיים בזכות המים שנובעים מהמעיינות. בשנת 1950 האלוף מיכאל שחם שולח את הנהג שלו לאוניברסיטה, שיביא אליו את אחד הסטודנטים להיסטוריה, והוא שואל אותו – מה אתה רוצה, ללמוד היסטוריה, או לעשות היסטוריה?… הסטודנט אריאל שיינרמן בחר באפשרות השנייה, והשאר היסטוריה… אריאל שיינרמן – הוא אריק שרון, הלוחם ש-'פגשנו' גם במקטע הקודם בקרבות לטרון, ולימים ראש ממשלת-ישראל – התגייס בחזרה לצבא, ובתור התחלה אירגן כוח-לוחמים שכלל את מאיר הר-ציון, ובהמשך הקים את יחידה 101 – הסיירת הראשונה של צה"ל, שהתאמנה והתאכסנה ממש כאן במבנים שלפנינו, במשך חצי השנה הראשונה לקיומה. המבנה המרכזי הוא ע'ותומאני (ללא משמעות מיוחדת), והוא בנוי על שרידים של מבנים קדומים. זה גם מקום מצויין להרגיש את החיבור של האדם לטבע, ושמוליק מקריא לנו שוב פסוק משיר-השירים (ד', י"ב): "גַּן נָעוּל, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" – עם שדה הרימונים והטראסות הפוריות הסמוכות לנו, אנחנו 'רואים' את שיר השירים. שמוליק מוסיף שבתנ"ך כתובים כ- 1,500 פסוקים על הטבע (!), ומזכיר את דברי הנביאים שגם כאשר ראו שהארץ הרוסה, ורצו לעודד את העם, גם אחרי שיבת בבל – אמנם הגעתם להר טרשים קירח, אבל ירושלים עוד תיבנה, ועוד יישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו… התיישבנו. מסביבינו טראסות, מעיין (עין-ביכורה – שם שנתנו אנשי האצ"ל שפעלו כאן זמן קצר), ניקבה, ובריכת-אגירה שבה פתחים לתעלות-השקייה שמובילים מים לטראסות פעילות. חלוקת המים נעשתה לפי קנה-מידה – בעזרת קנים, שהופעלו על-ידי האיש החשוב שכולם סומכים עליו, וכך ויסתו את המים לחלקות השונות בצורה שיוויונית. אנחנו בבוסתן-נוף של קק"ל, שמספקת למתנדבים ירושלמים חלקות קטנות, והם משחזרים את החקלאות העתיקה כאן, ומגדלים גידולים חקלאיים. בעין-סטף יש זרימה שופעת, בזכות הגשמים שכבר הספיקו לרדת השנה, ובזכות החציבה בסלע כדי להגדיל את ספיקת-המים של המעיין. המים מחלחלים בסדקים שבסלע הקשה, נאספים ופורצים בשכבת החוואר. הבריכה – מימי בית-שני, כלומר – בת כאלפיים שנים! בבריכה יש טייח ומדרגות – בהן ירדו לאסוף מים. סמוך למעיין יש עץ אורן – עץ שלא מוזכר בתנ"ך. אחרי המעיין יש לנו ירידה חדה מטה, לחניון שעבור מטיילים אחרים הוא סוף המסלול, אבל שמוליק מבהיר שעד כאן עברנו רק את הפרומו, ולמעשה – כאן מתחיל המסע היומי שלנו…
המסע 'מתחיל' בפתיחה של מפה להצגת המסלול: אנחנו בפרוזדור ירושלים, בין שומרון ויהודה, באזור ששוחרר במלחמת העצמאות, ובחלק מהדרך אף נצעד במה שהיתה דרך-הפטרולים בין השנים 1948-67. למעשה, אנחנו עוזבים מעט את שביל-ישראל שממשיך לירושלים, וצועדים בתוואי-השביל שהיה עד לפני שנה (בסמ"ש ירוק) – אנחנו בוואדי-יוסף, מזרחית למושב אבן-ספיר, ושומעים על סיפורו של השודד והגנב המפורסם אבו-ג'ילדה, שפעל באזור: בין יתר מעשיו נהג גם ללטף את האחוריים של נשים – אם אינן מוסלמיות, מה שגרם לשוטרים לכנותו לא רק כשודד מסוכן ומורד-במלכות, אלא גם כעבריין-מין, נבזה ופחדן, שמחשש מנקמה אינו נטפל לנשים מוסלמיות. סמוך לעין-חינדק בשנת 1933 הוא נתקל בשני שוטרים בריטים עם נשק אחד, מחסל אחד מהם, בורח, ונתפס במערה סמוך לג'נין כעבור כשנה, נכלא ככל האסירים, נשפט, ונדון למוות. מכיוון שהוא סירב להביע חרטה על מעשיו – בקשתו האחרונה להיקבר בירושלים לא מולאה. ציטוט משיר-השירים לא מתקשר לעניינינו, ולכן שמוליק מסכם את פועלו בזה השיר:
אבו-ג'ילדה מלך השדים – הוא זלל הרבה שקדים,
השקדים עולים ביוקר – הוא גנב אותם בבוקר,
ויהי צהריים – הוא נפל לתוך המים…
אנחנו ממשיכים לצעוד, ושמוליק מבטיח שלפנינו הפתעה בולטת… אנחנו מגיעים לקיר-לבנים גדולות, ועוצרים לפניו, באמצע העלייה. ברוכים הבאים – זהו "הכותל הקטן", שאין עוד כמוהו בארץ. יש בנייה, יש מבצרים, ויש חומות, אבל קיר כזה, עם אבנים במשקל 3-2 טון, באמצע הוואדי… הקיר נבנה באותה תקופה שבה נבנה הכותל, וכאן הן פחות מוחלקות ומעוטרות. הקיר משופע – זה מייצב אותו, כי הלחץ על הקיר מגיע מאחור בכיוון שלנו, והסלע 'מתיישב' על סלע-האם – כן, האבנים האלו הובאו לכאן וסותתו בהתאמה לסלע! וכמובן שעכשיו נשאלת השאלה – מי עשה את זה, ולמה? ברור שמי שעשה את זה היה בעל אמצעים ויכולת מנהלית: זו היתה אחוזה ממלכתית של המלך הורדוס, מה שבאמת מסביר את סדר-הגודל של מה שנגלה לעינינו. אחד מבניו של הורדוס נקרא יוסף, מה שאולי מסביר את שם הוואדי. כאשר נמשיך להתקדם נוכל לראות שזהו סכר שסוכר את המפעל הבא, שאליו ניחשף למעלה. הסכר איפשר תיחום של המתחם העליון. האבנים הקטנות יותר בחלק העליון של הקיר הן תוספת מאוחרת של החקלאים, בגלל הסחף שהעלה את גובה פני-השטח.
אנחנו מתקדמים בעלייה שאחרי הקיר, ומטיילים בין הטראסות החקלאיות ה-"רגילות" מימין ומשמאל, וממוקדים בעיקר בטראסה המרכזית, היורדת בדיוק אל ועד החלק העליון של "הכותל הקטן". במהרה אנחנו מגיעים לעין-חינדק, מעיין איתן שהניקבה שלו נחצבה לאורך כשישים מטרים, ותמיד יש בהם מים (צלולים!), בזכות הסגירה החלקית של פתח הכניסה, התוחם את המים. כאן אנחנו עוצרים – וזו רק ארוחת-הבוקר, עם התה של רמי, ולומדים שהמקור לשם המעיין – העמוקה, הרכה. סדר הגודל של מה שאנו נחשפים אליו מבהיר שזו לא פעולה מקומית של חקלאים או תושבי כפר מקומי, אלא במערכת מאורגנת ומוסדרת של מערכת שלטונית מרכזית, ואכן – מכאן המים הובלו אל הטראסות שחלפנו על-פניהן, עד סכר "הכותל הקטן".
אנחנו עולים במעלה ההר, קרובים מאוד לירושלים ולבית-חולים הדסה, ונתקלים בסימון-שבילים מיוחד ושונה – אנחנו מצטלבים בתוואי של שביל ירושלים – מסלול באורך של כ- 40 ק"מ, שעובר בנקודות רבות בירושלים ובשוליים שלה, ומהווה תוספת או השלמה לשביל-ישראל. אנחנו נמצאים בקטע של שביל-הדסה. הצמחייה שמקיפה אותנו מפתיעה – או מאכזבת? – בדלילותה, וההסבר הוא שריפה שפרצה בעקבות מדורה של ילדים בשנת 2015, וכילתה את החורש המלא שהיה כאן. מה שיש כעת זה תפרוסת של עלים ירוקים של סיתווניות – צמח שבסיסו בבצל שנמצא באדמה, ופריחתו מבשרת את בוא הסתיו, ומבוצעת בזכות המים והאנרגיה שנצברים בחורף שקודם לפריחה. בהתאם לשיטת הטראסות, אפשר עכשיו להבחין בעצי הזית שנמצאם רק למעלה – בחקלאות הבעל ולא השלחין. עוד מעט עלייה, והנה מרבד נרקיסים מוקפים בקוצים – ואנחנו עוצרים ליהנות, לצלם, להתבונן, להריח, וגם להקשיב: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים, כשושנה בין החוחים…" – שיר השירים (פרק ב', פסוק א' ואילך), ואם תרצו – בביצוע של שושנה דמארי (לפי הלחן של יצחק אדל): שושנה – על שום שיש לה שישה עלי-כותרת, ובין החוחים, משמע בין הקוצים, של סוף הקיץ…
אנחנו ממשיכים לטייל ולצעוד, ומגיעים לחניון שהוא ההתחלה של הטיפוס בציר המעיינות. חולפים על-פני עין-שריג המתאים לשיכשוך קל, ומולנו מושב אורה, ודרומית לו עמינדב: אנחנו נמצאים בעורף החקלאי של ירושלים. הסברסים בדרך – 'עולה חדש' לארץ-ישראל, הם סימן ליישוב ולחלקות ערביות שהיו כאן. מושב אורה הוקם על-ידי עולים מתימן – שמוקמו במגוון מקומות כדי לפתח מושבים חקלאיים, ובניגוד למקומות אחרים שעזבו בעיקר למרמורק ולראש-העין – כאן הם הצליחו, ונשארו. עוד מעט הליכה, ועוד משהו מעניין: הנה עפץ. מה? הנה התוצאה של עקיצה של צרעה את העץ – שיוצרת חלוקת-תאים מהירה, ובפנים היא מטילה בצים. כך גדלים ארבעה דורות (!) של צרעות – עם כנפיים, בלי כנפיים, בלי כנפיים, עם כנפיים – שפותחים את העפץ, ועפים החוצה… שמוליק פותח את העפץ – עכשיו אנחנו מבינים שזה מעין פצע של עץ – ואנחנו רואים את הצרעות הקטנות שעוד לא עפו, וגם את הביצים של הדור הבא… העפץ מספק הגנה ואוכל, ומשמש גם את האדם – לעיבוד עורות. בהמשך הצעידה משמאלנו יש סלע חוואר רך ואטום, ומעליו סלע גיר סדוק ומחלחל, ובהתאם – למרגלותינו נביעה של מעיין, וגם בריכת-אגירה. מערך זה נבנה בתקופת שיבת-ציון, החשמונאים ובית-המקדש השני. זו היתה תקופת שלום יציבה עם שיגשוג – "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (ספר מלכים א', פרק א', ה), ולכן התיישבו גם כאן. למעשה, אנחנו צועדים בין מערכות-מים מטוייחות ששרדו 2,000 שנים, ועדיין מובילות ואוגרות מים! בהמשך עין-תמר שהבריכה שלו מרשימה אותנו, בהיותה מלאה במים. המעיין נקרא על-שם תמר נתן, שנהרגה בתאונת-דרכים. אנחנו מתקרבים לח'ירבת סעדים, וסמוך להם יש גם עצי ארז, וגם רמי אחד, ותה – בהתאם לשם האתר: סעדים משמעו עושר, שפע אוכל, מלשון מסעדה/ סעודה. האגדה מספרת על קבר שייח' שעקרה באה אליו וילדה, מה שנחשב לנס, שגם חזר על-עצמו. המקום נחשב לקדוש – היה כאן גם מנזר ששרידיו נגנבו. נחל שורק שמתחתינו – שמשון הגיבור נולד בו, ובו הוא גם פגש את דלילה. אנחנו נרד לכיוון נחל רפאים, ואז נעלה בשביל הלבן שנראה ממול – עין-קובי. אנחנו נהנים מהנוף שנשקף ממרפסת-הנוף, במיוחד עם ההבנה שבעתיד מתוכנן כאן כביש 35 עם גשרים. בנוסף, מכיוון שאנחנו באזור של יד-קנדי, אנחנו מקבלים שלל ציטוטים של הנשיא קנדי, ובראשם: כאשר נוודא שיש לנו מספיק נשק – נוכל לוודא שלא נצטרך להשתמש בו…", וגם "זה בהחלט נראה כך", שענה לאחיו שאמר לו "נראה שדאלאס מאוד אוהבת אותך" – שניות לפני שנרצח. עכשיו באופק גם גוש-עציון, והמגדל – וכאשר אנחנו מתקדמים – אנחנו עוברים ליהודה ולממלכת-דויד. ההתקדמות עכשיו היא במגמת ירידה, במדרגה ובהר, עד שביל הג'יפים הרחב, ואחריו ירידה נוספת בהר. תוך-כדי הצעידה – למרגלותינו נחל רפאים ומסילת-הרכבת, וכאן כבר אין מעיינות, אבל יש את צמח השיטה-המכחילה הפולש – אבל "מה מוזר כאן"? – נשאלת השאלה – מה זו הדרך הרחבה החצובה בסלע כאן?… – זו דרך הפטרולים בין השנים 1948-67, והקוריוז: מסילת-הרכבת עברה פעמיים לתחום של ירדן, ונסיעתה הוסדרה במסגרת הסכמי שביתת-הנשק. האגדה מספרת שהתוואי של הרכבת נקבע כי המהנדס לא ידע את הדרך, ולכן בעט בחמור, והחמור צעד מכאן – והתוואי נקבע לפי הפתגם הידוע: "חכם השביל מהצועד בו"… אליעזר בן-יהודה התרגש מקו-הרכבת, ובשנת 1892 כינה אותו "קול השופר של ההשכלה והקידמה", והוסיף ש-"נהמת הקיטור היא ניצחון שהגיע עד עיר דויד, שלמה והנביאים"… באופק מולנו עמק-רפאים שמתחיל בחאן הירושלמי – וזהו קו פרשת-המים לים התיכון/ ים-המלח. אנחנו חוצים מתחת לגשר-המסילה, ולפי שמוליק לפנינו עוד עלייה אחת ושעה אחת… מעט לפני סיום העלייה אנחנו עוצרים כדי להביט סביב ולהתרשם מהעלייה, שהיא יפה במיוחד, ומהווה סיכום ראוי למקטע. למעלה, אנחנו מגיעים לעין-קובי: יהושוע בן-נון כבש את כפר-קאבוש – וזה מקור שמו. המבנה הוא קבר-שייח', אבל לפי גודל האבנים, המשקוף והגומחה – ברור שזו בנייה ביזנטית; הקיר מאחור הוא שריד לכנסייה צלבנית שהיה קיר מצוייר שנמחק – אבל נשארו שרידים של כתמי צבע. מעכשיו נלך לאט, נתרשם מהמעיינות ומהטראסות, ונדמיין ש…
עד העצירה הבאה בסבך, שבה אנו שומעים את האגדה על המעיין שרצה "עוד" – ותחנוניו נענו, והוא הפך לנחל, שחבר לנחל נוסף, שקצף וגעש אל הים, ואז… התחנן לחזור למה שהיה… זה המקום המושלם לשיר ביחד את האגדה – "הבלדה למעיין", מאת יחיאל מוהר…:
נשיר לכם ניגון ישן,
ניגון ישן על מעיין,
על מעיין שובב.
מימיו היו צלולים צלולים,
גליו היו כחולים כחולים
מעל לחול זהב…
ולאור הביקוש, למרגלות ירושלים של זהב, אנו מקנחים ב… אוויר הרים צלול כיין,
וריח אורנים, נישא ברוח הערביים, עם קול פעמונים…
מכאן אפשר גם להשקיף אל המשך השביל, שבו נמשיך לצעוד במקטע הבא, בדרך לבית-גוברין – זהו השביל העתיק, שבו צעדו עולי-הרגל. ועכשיו, צועדי שביל-ישראל – עכשיו תורנו. להתראות בקטע הבא!