מחוף הרצליה לנחל הירקון – מקטע 24 – 12/05/18
אנחנו ממשיכים לצעוד – רק אתמול עשינו מקטע השלמה בכרמל, וכבר היום אנחנו ממשיכים להתקדם עם הקבוצה שלנו. אנחנו נפגשים בחוף הרחב שאחרי המרינה, ומתחילים להתקדם בכיוון ארובות רידינג, בשפך של נחל הירקון לים, ומשם נפנה מזרחה לכיוון מקורות-הירקון. מאחורינו תל-מיכל – זכר לאחת ההתיישבויות הקדומות מהתקופה הכלכוליתית והברזל – התיישבות שהיתה קטנה וחשובה, סמוך לים. בהמשך יתיישבו כאן בדואים, ולכאן גם יגיעו יהודים חובבי-ציון, בעיקר מארצות-הברית, כדי להתפרנס מתעשייה-חקלאית.
אביצר מראה לנו את סמל העיר הרצליה: שבעה כוכבים, בהתאם לחזון של הרצל – 7 שעות עבודה ביום (…), גלגל שיניים – סמל לתעשייה, שיבולת – סמל לחקלאות, ובמרכז – ספינה וים… ועכשיו – מבט במפה כדי להבין את מסלול ההליכה היומי, ומתחילים את המקטע בו נראה הכי הרבה אנשים שנראה בשביל-ישראל – למרות שרובם לא מודעים להיותם על השביל… אנחנו יוצאים לדרך ברצועת-החוף, ולכן אביצר ממהר להזהיר אותנו מהליכה מהירה מדי… בים יש גאות וגלים, ורצועת-החוף יחסית צרה, אבל לנו הצועדים זו לא צרה. ההליכה לא קלה, חלק מהחול טובעני, חלקו יבש וחלקו רטוב, חלקו סופג את צעדינו, וחלקו סופג אותנו… השלט בעמדת המציל מראה °21, וכך אנו מגיעים מרוצים לחוף הצוק, בו אנו מסיימים את ההליכה בחול של החוף – חלק מהצועדים מצטערים, לעומת אחרים, כמוני, שמברכים ברכת-הגומל… אביצר מסכים שהחלק הקשה של ההליכה של היום מאחורינו, ומבטיח שבהמשך נצעד גם בטיילת, ומאתגר אותנו לנסות ולזהות צועדי-שביל בדרך… אנחנו מתקדמים בטיילת החדשה שממשיכה עד יפו ובת-ים, ונכנסים לתחום תל-אביב – שדה-דב, תחנת רידינג והנמל שנבנו בשנות ה- 30' – בשנים בהן האירוע הטראומתי של המרד הערבי בבריטים שפרץ כדי למנוע קליטת יהודים הוביל לפיתוח מואץ של תל-אביב, ושיחרור שלה מהתלות ביפו ובנמל שלה – לקליטה של עולים ולייצוא של פירות-הדר. בהמשך נגיע עד צפון תל-אביב של פעם – הירקון, ובו נעזוב את הים, ונפנה מזרחה, אבל בינתיים אנחנו נרטבים לגמרי, ולא – אלה לא רסיסי-הים – זה גשם-זלעפות שיורד עלינו…
כך אנחנו מתקדמים ומגיעים לעמוד שיש המציין את הגעת בריגדה 157 של דיוויזיה 52 בשנת תרע"ח, והעמוד מציין את צליחת הירקון בכיבוש הבריטי. הירקון זרם ברוחב של 35 מטרים (!), והבריטים בפיקודו של גנרל היל חצו את המכשול רק בניסיון השלישי (ליד המרגנית בפאתי רמת-גן, סמוך לקניון איילון, וכאן). המגדלור הנישא לפנינו שימש את נמל תל-אביב בין השנים 1930-54, אז שבק חיים, ומאז לא תוקן. אנחנו מתקדמים מזרחה, חולפים על-פני גשרי-הירקון – כולל גשר-המנעולים בשפך הירקון, ונכנסים לאווירה שונה: הריאה הירוקה של תל-אביב, הסנטרל-פארק של ישראל – גני-יהושוע, פארק הירקון. הנחל לא נקי, אבל בוודאי שלא מזוהם כמו פעם.
תל-אביב, העיר העברית הראשונה, היא ניסיון לפתור את הבעיות של יפו, עיר המרכז ושער הכניסה לארץ-ישראל. במאה ה- 19 יפו נשלטה ביד רמה שלא נעמה ליהודים על-ידי אבו-נבוט, שאף אסר על יהודים לשכור דירות למשך יותר משנה, ולהשתקע – העיר היתה יקרה וצפופה, וכמו בירושלים, התפתח החלום והחזון לצאת מהחומות. בשנת 1904 הרצל נפטר – וזה שבר גדול, ועקיבא וייס מגיע, ואומר שצריך לממש את החזון של הרצל – אלט-נוי-לנד – ארץ-חדשה-ישנה: תל-אביב (השם נס-ציונה היה האפשרות השנייה, ולכן הפך לרחוב)…: עיר עברית למופת של יהודים שישתכרו בעצמם, וימשכו נוספים בעקבותיהם. כך קמה "אחוזת-בית", ביפו… הרעיון מעורר ספקנות, השלטון התורכי מטיל הגבלות ואיסורים שונים ומשונים, ויש גם מחסור כלכלי, אבל 66 החלקות מחולקות בהגרלת הצדפים, השם מתעדכן, יפו תהפוך לחלק מהעיר תל-אביב, והשאר – היסטוריה ללא הפסקה…
אנחנו מתחילים לצעוד מזרחה, במרכז הכלכלי של ישראל, לאורך נחל הירקון, ואביצר מצביע מעט צפונה, אל תל-כסילה, הוא מוזיאון ארץ-ישראל. אנחנו רוצים לדבר עליו, אבל שוב יורד עלינו גשם – והפעם הוא באמת חזק, אז אנחנו מתקדמים, עד שמגיעים מתחת לגשר של מחלף רוקח, קצת אחרי "המזלג" של הנחלים איילון-ירקון, וכאן אפשר לשבת, לנוח ולדבר: התל יושב על גבעה, יחד עם האוניברסיטה – תל-כסילה – "הנמל שמול נמל יפו", שאף מוזכר בתנ"ך, והנמל הקטן התאים לסירות הקטנות ששטו בשפך של נחל הירקון – נמל קטן ומצויין, עם עדויות להתיישבות הצפונית ביותר של גויי-הים הפולשים – הפלישתים.
אנחנו ממשיכים להתקדם, וחולפים על-פני האנדרטה לזכר רוז פיזאם, שהושלכה לירקון על-ידי סבה ואימה. גשם של דמעות.
להבדיל, העצירה הבאה שלנו היא מתבקשת, ולכן מתרחשת למרות הגשם שלא מפסיק לרדת עלינו: אנחנו באתר "שבע-טחנות". כמה אנחנו רואים? אנחנו לא, אבל אביצר שב ומדגיש שזה היה ה-נהר השני בגודלו בארץ-ישראל – שני רק לירדן, וכל הזרימה הזאת התנקזה לכאן – אבל לאט, בגלל הפיתולים שהאטו את זרימה (מקור השם הערבי לירקון: העוג'ה – המפותל), ולכן כאן בנו מערכת ייעודית להובלת מים לטובת טחנות הקמח. התורכים בנו 11 טחנות באזור, שבע מהן ממש כאן, ועכשיו אנו עדים לעבודות שיחזור שמתבצעות: אוגמים מים לפני קשתות הגשר, ומזרימים אותם בעוצמה. התורכים אמנם הרסו אותן במנוסתם, אבל הבריטים שיפצו אותן, והן פעלו עד 1930, אז עברו לשימוש במנועי דיזל. אביצר גם מצביע על מבנה סמוך ממול, בו האצ"ל והלח"י הסליקו נשק, כי זה היה אתר סגור שלא באו אליו. אנחנו ממשיכים להתקדם בגשם לכיוון רמת-גן, וצופים בברווזים ובאווזים ששטים להם בנחת. בהמשך יש אנדרטה לזכר קורבנות אסון גשר-המכבייה – ושוב, גשם של דמעות. למעשה, הגשר שאנחנו רואים הוא הגשר החדש שנבנה לאחר האסון. אביצר חוזה שבעתיד הקרוב גורלו של האיצטדיון-הלאומי לשעבר יהייה כגורלו של המגרש באוסישקין. בהתאם להיותנו צועדים, אנחנו שמים פעמינו אל איצטדיון האתלטיקה, האנדרטה לזכר ראול ולנברג, ואתר 10 הטחנות, וחולפים על-פני העמוד השלישי שמציין את נקודת הצליחה הבריטית במלחמת העולם הראשונה: הצליחה הצליחה בניסיון השלישי, בחודש דצמבר 1917, ב-"פעולת מזלג" בשלוש חזיתות. הכיבוש התקבל כאן בברכה, אבל ללא חוגגים, כי היהודים גורשו מכאן בזמן המלחמה, מחשש שיעזרו לבריטים. מסיבה זו אלנבי התקבל כמשיח שהגיע על רגליו, ונתפש כמבשר הגאולה – מה שעוד יתהפך, ועוד יתממש…
לעשר הטחנות שהיו כאן אין זכר – לפני הנסיגה הן הושמדו לחלוטין על-ידי התורכים.
אנחנו נמצאים ב-"משולש הגבולות" – תל-אביב, רמת-גן ובני-ברק. כאן אביצר מבטיח "הפתעה בקרוב". האם תה-של-רמי? – לא… זוג מצועדי הקבוצה, שמתגורר בסמוך ולא צעדו איתנו את המקטע היום, מופיעים לפתע (יבשים!) עם שלל חיוכים, וקרטיב אישי לכל צועד… סיגל ועופר – שיחקתם אותה, ככה מסיימים מקטע!