מידע מקצועיהבלוג של יובל – מקטע שישי

מקטע 6 – מבי"ס-שדה מירון (חורבת חוממה) לחניון הפיתול 12/02/16

היום נצעד כ- 11 ק"מ ("בלבד") – נצא מאותה נקודת-מוצא של המקטע הקודם, אבל הפעם נמשיך דרומה. בצמרת הר-מירון לא מחכה לנו שלג, אבל – וואוו, מה שכן מחכה לנו היום…
אנחנו נפגשים סמוך לחירבת-חוממה, למרגלות הר-מירון, עליו נ-ט-פ-ס מייד בהתחלה – עד לנקודת שיא הגובה בשביל ישראל – 1,204 מ' (במקור 1,208 מ' ש-"שוטחו" בעת בניית בסיס צה"ל במקום). רכס מירון התחיל למעשה כאשר טיילנו בנחל ציבעון, ונמשיך לצעוד בו לאורך כל היום.
הטיפוס – כ- 2.5 ק"מ – איטי בתחילתו, במטרה לצעוד בלי 'להישחק' – כלומר בלי להעלות דופק שדורש התאוששות ממושכת, ומי שיתעייף יוריד קצב אבל לא יעצור, כך שנישאר עם כוח להמשך הצעידה, כמו בסיפור המוכר: אנחנו נצעד כמו הצב, ונגיע לסוף לפני הארנבת… וכן, את ההפסקה נעשה בצמרת ההר.
בהמשך נרד מההר בדרך נוחה ומרווחת (ברובה…), עם נוף שהוא מהיפים בשביל-ישראל, ונעשה עצירות רבות להתרשמות ולהסברים, כאשר ברקע נהנה ממעיינות, מהחרמון המושלג, מנוף ב- 360 מעלות, ומהפתעות נוספות.
אנחנו צועדים בשמורת הטבע הגדולה בישראל, וזהו יער טבעי! אנחנו חולפים על-פני עצי אלון (כמובן), קיסוסית עם הפירות האדומים, עץ הזית בעל הגזע החלול (משוער שהוא בן כ- 250 שנים!), אלות, אורנים, חרובים… הר מירון תמיד היה אזור כזה, Wild, לא מוכר – לכאן בורחים… בעלייה אנחנו 'פוגשים' עקבות רבות, אבל לא בע"ח – חזירי-בר, שועלים, זאבים, תנים, מכרסמים, וגם עופות ופריחה עשירה ומיוחדת (בצפון כרגע יש כלבת – חל איסור מוחלט ללטף חיות בדרך).
שתי קשתות ח'רבת-חוממה, עליהן אנחנו משקיפים במהלך העלייה, עומדות בבסיס המעיין – אנחנו באזור ששימש לחקלאות – בעיקר של גפנים. בסקר הר-מירון נמצאו לא פחות מ- 56 משטחי-דריכה וגתות-גפנים – רובן מהתקופה הביזנטית, לפני כ- 1,500 שנים.
אנו עוצרים ליד עץ קטלב (Ktalav), בעל פירות אדומים, גדולים, מתוקים וטעימים, ובעל גזע בצבע חום-אדום מרשים במיוחד, וקליפה שהעץ משיר פעמיים בשנה: האויב הגדול של העץ הוא חרקים, המטילים את הביצים בין הגזע לקליפה. עץ זה משיר את הקליפה וכך "נפתר" מהמזיקים. ברוח המקום והזמן מתבקשת כאן… אגדה, שתסביר באמת גם את השם וגם את הצבע של העץ – והסיפור שהיה (או שלא) – בהחלט מספק את הסחורה.
נקודת התצפית הראשונה היא מערבה – תצפית עד הים התיכון, וגם: ראש-הנקרה, רכס סולם, אפיק נחל כזיב, תפן, כפר ורדים, חורפיש הדרוזית, ומתחם נבי סבלאן – המתחם השני בחשיבותו לדרוזים, ומעלות-תרשיחא. אנחנו רואים גם את הכביש המוביל אל… צמרת הר-מירון – כן, אפשר להגיע לשם גם ברכב, אבל – לא, לא אנחנו… מכאן נמשיך לטפס, והעלייה תהייה פחות תלולה.
בדרך אנחנו חולפים על-פני סימוני-דרך שהם בטונדות נמוכות בצורת כוכב/ סימן-דרך צלבני – סימני-דרך של בי"ס-שדה מירון. בנוסף, לאורך כל המסלול סימון-השבילים "מנוקד" בעיגול סגול – סימן שזהו שביל אזורי, ובמקרה זה – זהו סימון של "מים אל ים" – לצועדים מים-תיכון לים-כינרת. גם סמל שביל-ישראל מופיע לעיתים (במקום סימון-שביל רגיל), בדרך-כלל בנקודות תצפית טובות במיוחד, ולפעמים לא ברור למה…
בהמשך יש קרחת-יער פתאומית עם עצי-אורן, שהגיעו בצורה טבעית: זרעים שעפו ברוח לפני עשרות שנים, גדלו, וכעת משירים מחטים, כך שהם נשארים לבד וללא מתחרים שגוזלים מים ומינרלים מהקרקע – וכך נוצר כאן קטע של יער אמיתי, ללא חורש. אם כך, ההסבר לקרחת היער הפעם אינו גיאולוגי, אלא בוטני… מדובר בגן-עדן של ממש לצועדים – מה שמסביר מדוע למרות כל הביקורת – קק"ל נוטעים יערות של אורנים – לרווחת הציבור הצועד/ נופש.
בהמשך הטיפוס אנו פוגשים מרבדי-דשא ועצים שונים – זהו ארז הלבנון, הדומה לעצי-אשוח – ולכן הוא יפה במיוחד לאחר שיורד שלג. לאורך הדרך פורחים גם אירוסים כחולים, שנראים כארובות המושכות חרקים פנימה.
הגענו להר נריה, ומולנו רכס החרמון המושלג, כולל החרמון שבשליטה סורית – החרמון הגבוה יותר. הפסגות המושלגות הנוספות שאנו רואים – נמצאות בלבנון, ובעמק למרגלותינו – למרות שקו הגבול אינו טבעי – פשוט יחסית לזהות אותו: הצד הישראלי – ירוק…
מתחתינו – סאסא עם מאגר המים הגדול, יראון, נחל דישון המחורץ בו צעדנו, רמת דלתון ואגם דלתון – מים טבעיים שנוקזו ונסכרו כדי שלא יזרמו הלאה, ומספר תילים. אנחנו נמשיך לצעוד דרומה, ותצפית הנוף תיפתח לנו מכיוון מזרח – לצפת.
הגענו לפיסגה! אנו צועדים סמוך לגדר של הבסיס הצבאי בשביל הפיסגה המזרחי, מוקפים באלון התולע, שהוא יחסית נדיר. אחרי שנחלוף על-פני מספר נקודות תצפית – אביצר מבטיח שנגיע לפינת התה המסורתית של רמי.
אנו עוצרים ליד אחת מהגתות שנמצאו בהר, רואים בבירור את משטח הדריכה ואת בור האיסוף של היין, ונשאלת השאלה: למה לדרוך על הגפנים כאן למעלה? – לאחר שינוע של הענבים למטה, על-גבי חמורים – הענבים יגיעו מעוכים, וכבר לא באיכות ליצירת יין איכותי – לכן דורכים, מייצרים ו-"מבקבקים" בכדים – ואת היין הנוזלי המוכן משנעים מטה…
אנחנו ממשיכים לדרוך – על הקרקע, כלומר – לצעוד, ומגיעים לתצפית, שהפעם היא מזרחית: מולנו נפרסים מורד הר-מירון, ומכיוון צפון – דלתון, גוש-חלב, ויותר דרומה – אור הגנוז ובר-יוחאי – שני יישובים יותר 'רוח'נים', קבליסטים, העיר צפת (אחת מארבע ערי הקודש, עיר הבירה של הצפון) ומתחתיה מתחתר נחל עמוד בו נצעד במקטע הבא, ומיטיבי הראות מבחינים גם בכינרת (!).
בראש ההר אנו עוצרים לצהריים ובעיקר לתה של רמי, לפני שנמשיך לטפס ב-"עוד עלייה קצרה שתיכף תיגמר", לפני הירידה הנוחה (לרוב…), בשביל הרחב (לרוב)… ובעיקר לשמיעת הסיפור שהיה באמת אודות הכפר צפת שהיה לעיר הגדולה: סיפור המשלב את הרומאים, הביזנטים, המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, הע'ותומאנים, הבריטים, והנס המצופה במלחמת העצמאות (!).
עכשיו חוזרים לצעוד בשביל-ישראל: ממשיכים להתקדם, מולנו בית-ג'אן הדרוזית, ואנו חולפים על-פני בריכת-מים שהדרוזים שואבים ממנה לחקלאות שפיתחו באזור, עם או בלי אישורים, או עם אישורים בדיעבד (להלן "תיקון 17")…
אנו עוצרים ליד האנדרטה המכובדת לזכר סמ"ר סאלח קאסם טאפש ז"ל, שקיבל צל"ש-אלוף על פעילותו כחובש תחת אש בלבנון בשנת 1992. האתר מחדד את הבעיה של הדרוזים – מיעוט חיובי בישראל שמשרת שירות משמעותי בצבא – ויש לו בעיה של אזורי דיור חקלאות ומחייה.
אנחנו ממשיכים בצעידה, וכל כמה דקות עוצרים להתרשמות/ הסבר קצרים… תחילה אנו עוצרים ליד בור רחב, עמוק (כ- 52 מטרים) ומגודר – זהו בור קרסטי שנוצר מהמסה של המים את סלע הגיר המסיס שנוצר מהרבה סידן של חיות-ים, וכך נוצרים חללים תת-קרקעיים. חללים אלו מכונים "הוטה", וכרוח הבור והאזור, נדרשת גם כאן אגדה שהיתה (או שלא).
אנו ממשיכים ומגיעים לעין זבד – מדשאה רחבה עם עץ-אלון שיוצא מתוך האבנים המצפות בור שנחפר במקום, ובשמיים עף מעלינו עוף-דורס – זהו שוב העקב שעוקב אחרינו, כשם שאנו ממשיכים לעקוב אחרי הסיפור המופלא של צפת.
בהמשך הירידה יש תצפית יפה על קבר הרשב"י בעל הגג הכחול, ובמקום אבן-סלע מלבנית, גבוהה וגדולה – גיאולוגית, זהו גוש סלע שנשאר בתהליך הבלייה, בזכות בסיס חזק יותר – אבל אנחנו יודעים שיש פה סיפור: זהו "כיסא-אליהו", כי כאשר המשיח יגיע – הוא יעבור דרך קבר הרשב"י, ואליהו הנביא? – כמבשר המשיח, הוא יצפה בו מגיע, מכיסאו… בינתיים, אנחנו מנצלים את "הכיסא" כדי לצפות אל צמרת הר-מירון, ומפנימים שמשם הגענו בצעידה (!)…
אנו ממשיכים לצעוד, ושוב יש עצירה קצרה – מתחם פתוח עם שרידי-יישוב (בו יש בית-כנסת עם נשר) ומתחם קבר כפול וגדול, גם לגובה, אשר לפי האמונה משוייך לשמאי, זה שאינו מבית-הילל… (למרות היעדר הביסוס לכך) – אם כך, נראה שבית-הילל אולי יסכים שזהו בית-שמאי, אבל בית-שמאי לא…
אנחנו לקראת סוף הצעידה, בדרך משובשת עם אבנים, ומבינים שזהו רק המבוא למקטע הבא – המקטע בנחל עמוד, שמבטיח להיות הארוך והקשה בעונה הראשונה והמופלאה שאנחנו חווים, ולכן – לא רק שאנחנו לא נרתעים – אנחנו כבר לא יכולים לחכות!…