מנחל ברק לנחל ורדית, ערבה תיכונה 2 – מקטע 50 – 08/02/20
הפעם אנחנו מצטרפים רק ליום השני של המקטע הדו-יומי בדרום, ואת היום הראשון נשלים בהמשך. זו צעידה ראשונה ומרגשת בערבה, והיא מסמנת לנו שינוי בקו-המחשבה: אם עד עכשיו הסתכלנו כל פעם צפונה, והתרשמנו מכמה שהתקדמנו מאז שיצאנו לדרך, במידה מסויימת מעכשיו אנחנו מתחילים לשאת את עינינו קדימה – דרומה, ובקצה האופק – טוב, ועוד קצת אחריו… – כבר נמצאת אילת, טאבה, והשלמה של הצעידה בשביל-ישראל. זה רגע חשוב לנשום, ולזכור שהעיקר הוא לא להגיע אל היעד – אלא ליהנות מהדרך…
אנחנו מגיעים כבר בשעה 06:30 לבי"ס-שדה חצבה, ומשם יוצאים בזריזות לכיוון חניון-יום נחל ברק, לתחילת מסלול שאורכו כ- 14 ק"מ, ומייד – אבל מייד – מתחילים לצעוד. מוקדם בבוקר, במדבר, בשטח הפתוח – קר, ויש רוח…רק כאשר אנחנו מגיעים לקניון אנחנו עוצרים בפעם הראשונה, וכמובן – פותחים מפה: לפנינו במסלול קניון-ברק שאנחנו בפיתחו, צוקי-חדוד ברמת-ברק מעל נחל-פארן, ירידה בנחל-ורדית, ונצעד בו עד המפגש עם נחל-פארן, שבו נסיים את המקטע, כאשר באופק נצפה אל רכס-מנוחה – סף הערבה-התיכונה וקו פרשת-המים, בגובה 280 מ'. לפנינו שני גבים של מים, וסוג של בום! – נוף מצוקי צר וגבוה, ולכן הקור נרגע ואין רוח, אבל גם אין אור-שמש ישיר…
אחרי הליכה מרתקת בקניון המתפתל, אנחנו מגיעים לגב-המים הראשון, והמעבר בו – ואני מדגיש: בתוכו (!…) – הוא ארוך וגם קצת מסורבל: עוברים אחד-אחד בטור, וצריך להחליף נעליים, לוודא איך הציוד לא נרטב, ולכל-אחד לוקח זמן להיכנס למים – ואז לצאת מהם… בעזרת סולם. כאן אין מעקף-גב, וטוב שכך, כי כמובן שהמעבר הוא בעיקר חווייתי… ולמרבה השמחה, מייד אחריו אנחנו מנצלים את השטח הפתוח והחשוף לשמש שקצת מחממת אותנו, עוצרים לארוחת-בוקר, ומסתכלים על הבלייה הכימית שמחוררת את הסלע, ועל הבלייה מזרימת-המים, שמשייפת את הסלע.
אנחנו מתקדמים ברמת-ברק, ומהמצוק אפשר לראות מלמעלה את נחל-ברק ואת הקניון שדרכו עברנו. במילה אחת – WOW, בשתי מילים – WOW-WOW!… רק הרוח החזקה שעכשיו שוב מכה בנו ישירות בפנים קצת מפריעה לנו עכשיו, אבל לפחות התייבשנו מהמעבר בגב הראשון – אמנם טיפטוף קל קצת מפתיע אותנו, אבל אפשר לנשום לרווחה: הוא לא מתפתח לגשם. בהמשך אנחנו חולפים בנחל קטן, כל-כך קטן עד שאפילו אין לו שם, אבל לצמחים ולפרחים זה ממש לא מפריע, והם עכשיו בשיא של פריחת-חורף מדברית צבעונית. אנחנו ממשיכים להתקדם, ומגיעים לצד של המפל – ונושמים לרווחה: לא, אנחנו לא עומדים לרדת את זה… מה שכן, אנחנו עוצרים כאן בטראסה על-שפת המפל. אביצר מסביר שאנחנו בערוץ שהוא ניצב לרוח, ובגלל זה כאן רגוע, אבל הרוח עוד תשוב לנשוב… זו אמצע הדרך בין נחל ברק לנחל ורדית – בתוואי שהוא חם מאוד, או רוחני מאוד… גם לנחל שמתחתינו אין שם, ולמעשה הוא ההתחלה של ניקוז המים שיורדים כאן, במצוקי חדוד, לנחל פארן. נחל ברק, נחל ורדית, ונחלים קטנים אלו, שאין להם שם, נוצרו כתוצאה משינוי במיסלע. שם הנחל משמר את השם הערבי של גנבים שפעלו באזור, והיו בורחים דרכו לכיוון ההר, וידעו איפה ואיך לטפס לכיוון הר כיפה והר מישר, המכונה "כביש הסרגל הדרומי".
נחל פארן הוא הנחל הגדול בארץ (למעט הירדן – אבל הוא כבר נהר), בגלל אגן-הניקוז הענק שלו, שמתחיל בסיני – למעשה, מדובר במים "מיובאים", שזורמים כ- 150 ק"מ לערבה בכיוון ים-המלח, ואת רוב המים שלו תופסים בדרך במאגרי-מים. כלומר, כדי לדעת אם צפוי כאן שיטפון – צריך להתעדכן בתחזית במצרים… פארן מוזכר עוד בתנ"ך, ביציאת מצרים, שנאמר: וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן (במדבר, י', י"ב): מעריכים שכאן היתה התחנה ה- 13 של בני-ישראל במדבר, והתחנה הראשונה אחרי הר-סיני. המשמעות היא שלפי התיאור המקראי, בני-ישראל עברו באזור, ממש כאן למטה – כמובן, בהנחה שהזיהוי של נחל פארן הוא נכון, ושזהו אכן נחל פארן המקורי…
אנחנו ממשיכים בהליכה ארוכה במגמת עלייה מתונה, ולפרקים לא מתונה בכלל, ותמהים מה קרה להבטחה של אביצר שאנחנו בדרך לנחל פארן, למטה… עד שאנחנו מגיעים אל המצוק ומביטים אל הנחל, והוא אכן מרשים במיוחד, רחב וגם ארוך, ובאופק – הר כרכום, מצרים, ומאחור – ירדן, ומולנו בדרום נישא קו פרשת-המים – רכס-מנוחה, אבל מה לנו ולמנוחה עכשיו… מכאן אנחנו באמת מתחילים לרדת בירידה שנראית מאיימת, אבל אביצר דווקא לא 'מאיים', ואכן, השיפוע דווקא מפתיע – נוח וידידותי, וחיש-קל אנחנו כבר למטה, וכמו בני-ישראל עוצרים לארוחת-צהריים – "מי אמר מן ולא קיבל?"… ולתה-של-עומרי שכולם מקבלים, וכמו בני-ישראל – רוצים עוד…
אחרי מנוחה קצרה, אנחנו מבינים שאנחנו בצומת-החלטה בחייו של כל צועד בשביל-ישראל: להירטב, או לא להירטב – זו השאלה… בודדים ממשיכים ישר, ויחברו אלינו לקראת הסיום יבשים ומחוייכים, ורובנו נמשיך עם אביצר ועומרי בדרך החתחתים, עם הסולמות והגבים, ובעיקר עם הגב שעמרי כבר הכשיר עבורינו למעבר של הציוד עם חבלים בגובה וללא מגע-מים – אבל הפיתרון הזההוא עבור התיקים, והוא לא חל עלינו… בטור, אחד אחרי השני, אנחנו נכנסים למים "הצוננים והנעימים" (בגירסה של אישתי) והקפואים (בגירסה שלי…), שמגיעים עד לגובה החזה… רגע, אפשר להתחרט? לעקוף? לחזור לדרך שהמשיכה ישר?… אז זהו – שלא: אחד אחרי השני אנחנו צולחים את התעלה – סליחה, את הגב, ולכל כוחותינו שלום… בסיום יש לומר תודה לאביצר ולעמרי על הציוד שגלש יבש על חבלים, ולא פחות חשוב – על שלא ויתרו לנו על החווייה של המעבר הרטוב – כי רובנו הסתער עליה בהתרגשות, ומיעוטינו שמח עכשיו – אחרי שעברנו בגב, שלא היתה דרך-מילוט אחרת… מה שבטוח – כולנו עכשיו שמחים, מרוצים, מחייכים, צוחקים, ובעיקר – רטובים – אבל המדבר יעשה את שלו, ועד שנגיע לרכבים כבר נתייבש, ונשאל אם אולי יש עוד גב להיכנס אליו לפני שמסיימים… הליכה מדברית נינוחה ומישורית של כק"מ מובילה אותנו אל הג'יפים שאוספים אותנו חזרה לנקודת-המוצא, בדרכנו צפונה, הביתה.
אז מה היה לנו היום? נוף, סיפורים, שמש, צל, רוח, חום, קור, מצוקים, נחלים, סולמות, יתידות וגבים – וכל זה במקטע אחד של שביל-ישראל… מה עוד נבקש? – שהמקטע הבא יגיע כבר…
… ואחרי סיום: אנחנו לא ידענו את זה אז, אבל המקטע הבא דווקא יבושש להגיע, והמקטע הזה הפך בדיעבד למקטע סיום העונה שלנו: כעבור כחודש היינו אמורים לצעוד מקטע דו-יומי נוסף של סיום-עונה, אבל אז נגיף הקורונה תקף, המשק הושבת, הטיולים הוקפאו, ואנחנו מצאנו את עצמנו לבושים בחולצה של צועדי 'על-השביל', צועדים עד 100 מ' מהבית, ומפנטזים… בריאות, ולהתראות בעונה השישית – העונה האחרונה!