נחל ציפורי – מקטע 15 – 01/04/17
אחרי צעידה פורימית – אנחנו יוצאים לצעידה ב- 1 באפריל, אבל זו לא מתיחה: היום נשלים את הצעידה בגליל, לפני שנעבור לצעוד בכרמל…
היום נטייל בארץ-הבדואים, ונדבר עליהם, וגם על המצפים שמקיפים אותם… השמיים בהירים, אבל אולי יירד גשם, וכנראה שיהייה בוצי. אנחנו מתחילים בעלייה באספלט, ובמהרה עוברים לשטח. מסביבינו חורש, פרחים לבנים – שום, שהוא 'אח' של השום שאנו אוכלים, בנוסף לנוריות בשלהי העונה ופרגים שכבר מבצבצים, וגם דמומיות ארץ-ישראליות קטנות, ודרדרים סגולים. השביל עולה ומתפתל, מתפתל ועולה… מולנו ניתן להתחיל להבחין ביישובי הבדואים, שדיברנו עליהם גם במקטעים בדרום (ערד) – וללמוד שאלה בדואים 'אחרים': הבדואים כאן הגיעו ברובם בהגירה מסוריה במאות ה- 18-16, בתקופה הע'ותומאנית בה התפתח שלטון של גביית-מיסים גבוהה, ושחיתות…
בסוריה ישבה משפחת זידאן המכובדת, שיש לה קשר אל וואליד איבן-עלי משושלת מוחמד, וכאשר היא מעורבת בסיכסוך של ניקמת-דם, בני-המשפחה ברחו והתמקמו בגליל התחתון.
בן המשפחה, דהאר אל-עומר, השתלט על עסקי המשפחה, ועל הזיכיון לגביית מיסים, והרחיב את אזורי הזיכיון שלו – לשמחתו, ולשביעות-רצונם של התורכים – כי הכל עבד כמו שצריך, וכן של התושבים, כי הוא השקיע חזרה, כדי שהכלכלה תשגשג, ואיתה גביית המיסים שלו… כאשר הוא הצליח מעל ומעבר למצופה, הוא צבר הון, וגם ביטחון (עצמי…), והתחיל להתנגד לתורכים. התורכים התחילו להיות מוטרדים מהכוח שמושל הגליל צבר.
מה שיפיל את דהאר על-עומר יהייה דווקא ההתערבות הרוסית באזור (ההיסטוריה חוזרת?…) בשנות ה- 60'-70' של המאה ה- 18 – הם בגדו בו (ההיסטוריה חוזרת?…), הוא ברח מעכו עם שמונה נשותיו – אבל ללא הפילגש האהובה – וכאשר חזר לקחת אותה, נלכד, והוצא להורג…
איך כל זה קשור לבדואים באזור? – דהאר אל-עומר הוא שהזמין ופיתח את ההתיישבות שלהם כאן… ועל אביצר נאמר: וכל המרבה לספר – הרי זה משובח…
אנו צועדים אל תוך כעבייה, בפרברי הכפר, וניתן לראות שחיים כאן טוב – הבתים, המכוניות, הסוסים… על חלק מהבתים מצויירת עין – זו העין הבדואית: וזה הזמן לשמוע את הסיפור על הבדואי העשיר שהיה לו הכל – וחיפש משהו שאין לו. הבדואי העשיר הלך לעיר הגדולה והסתובב ברחוב הראשי, אבל כל דבר שראה – כבר היה לו. נכנס לסימטה קטנה, ראה עין יפה מחרסינה… – איך העין התגלגלה לבתים בימינו? לאביצר שלנו סיפורים וגם פיתרונים…
עם עין חכמה משלנו אנחנו מתקדמים לנקודת תצפית מרשימה על ציפורי, ובמתח ממידת הבוץ שמצפה לנו מעכשיו… הפסקת התה של רמי מכינה אותנו לבאות – המשך צעידה לכיוון נחל ציפורי, בתקווה שלא נוקף בהמוני מטיילים, ובעיקר בג'יפים ובטרקטורונים…
אנחנו מוקפים ביישובים בדואים – כפרים יפים ומטופחים, מודרניים, מרשימים, עם רכבים חדשים וגדולים… וזה מקום טוב לחשוב על המשמעות של גידול האוכלוסייה הבדואית באזור – מבחינת הסדרת ההתיישבות, נושא המטופל משנות ה- 70'.
הגענו לעין-יבקע – מעיין הבוקע לבריכה גדולה, ובקיץ אנשים רבים שוחים באתר הפופולארי. עכשיו יש במים הרבה אצות – כלומר, הם נקיים… וכאשר המתרחצים הראשונים ייכנסו – הם ייצאו איתן, ואז לא יהיו אצות במים… הבריכה נבנתה בתקופה הביזנטית, ושימשה לאגירת מי-המעיין השופע, ואמת-מים הובילה אותם עד לתחנת/ טחנת הנזירים, אליה נגיע בעוד כארבעים דקות של צעידה בגדת הנחל שמים זורמים בו… האצות נקראות ח'רה, ואת שמן הן קיבלו 'בזכות' חוקר הארץ הנודע טריסטראם, שהסתובב עם מתורגמן ושאל על "מה זה, מה זה?" – ונענה על-ידי הבדואי המקומי שזה ח'רה, וכך תיעד את השם – שהתקבע…
אנו עושים מעבר קבוצתי של חציית הנחל הזורם על סלעים, ובעיקר במים – יש שנרטבים יותר, ויש שנרטבים יותר-יותר… אנחנו נרטבים כי אביצר מתעקש – ובצדק! – שנצעד בתוואי הנחל, ולא בתוואי הרשמי של שביל-ישראל, העובר מעט מעל לתוואי הנחל… מי שבסופו של דבר שילם את המחיר הוא… אביצר עצמו, ששקע בבוץ – פשוטו כמשמעו, עד הברכיים…
אחרי שאנחנו צולחים את מכשולי הגדר והמים המאתגרים והמגוונים, אנחנו מגיעים אל טחנת הנזירים, בה ישבו מפעילי טחנת-הקמח, שקיימת מאז המאה ה- 5, במאה ה19 הגיעו לכאן אנשי מנזר-הכרמליתים. הרבה גילגולים עברו על המקום, בו אנו רואים כיום מבנה גדול ומפואר, עם קשתות, אולמות וחדרים רבים.
אחרי העלייה על גבעת ראס-עלי, אנו חוזרים לראות את ערוץ הנחל, וגם את טחנת-הקמח עם הארובה הכי גבוהה בארץ-ישראל (22 מ'!) – עד לכאן הובלו מים מהבריכה עם הח'רה, סליחה – האצות, למרות שלאמת-המים כבר אין זכר.
אנו ממשיכים לצעוד, כעת סמוך לח'וואלד – הקרויה על-שם מצביא גדול באיסלאם (מהמלווים של הנביא מוחמד) – שבני היישוב טוענים שהם צאצאיו, כאשר מולנו בנוף נשקפת נופית – שנבנתה במסגרת ייהוד הגליל, ובתווך – קרקעות שיש עליהן עימותים…
אנחנו ממשיכים לצעוד בשטח הפתוח, הירוק, הפורח, עם החורש מסביב – בעיקר אלונים ומעט אלות, ולמרבה הצער שלנו כצועדים – גם לא מעט סירפדים קוצניים…
לקראת סיום אנו עושים מעגל שיחרור לסיכום מוצלח של 15 ק"מ של צעידה, ומעיפים מבט אל ההמשך – שירו, הביטו וראו – הכרמל ממול, והפיסגה הניבטת מולנו – עוספייה – בה נתחיל את הצעידה הבאה – וממנה נצעד אל הנקודה בה אנו נמצאים כעת… ובכן, עם חיוך גדול וגם עם תחושת-סיפוק, אנחנו מקיימים את מילות השיר – "קח מקל, קח תרמיל – בוא איתי אל הגליל", ובגירסה המותאמת לצועדי 'על השביל': קח תרמיל – סיימנו עם הגליל, קח מקל – אנחנו עוברים אל הכרמל!…