מנחל-צין לעבדת, שדה בוקר 1- מקטע 43 – 16/11/19
בהמשך לפתיחת המקטע של אתמול – אנחנו מחליטים שגם היום אנחנו בסוג של יום-חג בסימן 2: יום 2 בפעם 2 שאנחנו יוצאים למקטעים דרומיים שנמשכים 2 ימים. אנחנו מתארגנים לקראת היום השני, כולל ארוחה נארזת, ועולים על הג'יפים כדי להגיע לנקודת המוצא – העלייה להר צרור. בדרך אנחנו עוברים במתחם סלול בין הקיבוץ למדרשת שדה-בוקר, ונחום הנהג מספר לנו שהסלילה בוצעה עבור מטוס הפייפר של דויד בן-גוריון – ואנחנו תמהים מה היו אומרים על דבר כזה כיום… בהמשך אנחנו חוצים את אחד מאגני הניקוז של נחל-צין, הכרבולת מאחורינו, ולפנינו תוואי ותיאור המסלול שנצעד היום: רמת-עבדת עם השביל שמטפס ומתחפר בין הצוקים אל חוד עקב, שממנו נרד לעין-עקב – מעיין מוצלח במיוחד, ממנו נעלה לעין-עקב העליון – כלומר, בסך-הכל מגמת עלייה, אבל סבירה… ואכן, אנחנו מתחילים לעלות, עלייה שמשלב מסויים דורשת גם תמיכה של הידיים… הנחמה: התה-של-דור מחכה לנו למעלה, בין הצוקים הנישאים. ואכן, אנחנו עולים לאט, בקצב קבוע, בדרך רחבה וצרה לסירוגין, ובעיקר צריכים להתרכז יותר בהליכה וביתדות שמסייעות לנו, ופחות ברמז הראשון שבדיוק עכשיו קיבלנו לאיש המיסתורין… כאן הקבוצה 'מתפצלת': חלקנו ממשיך ועולה גם על ה-'גבעה' עד לקצה של חוד-עקב – שם אנחנו נהנים מנוף מדברי פנוראמי, ומרוויחים תמונות מיוחדות – ויורדים מהצד השני, כדי לחבור לשאר הקבוצה שהקיפה את חוד-עקב, והגיעה לצידו השני מסביב. מכאן אנחנו מתקדמים בהליכה "לא קצרה" ורצופה בשטח חשוף לחלוטין לשמש, בשביל רחב ונוח, במגמת ירידה – ואנחנו יכולים לשיר את מילות השיר "בא גדי, בא גדי קטן…", כי אנחנו בדרך "אל המעיין"… בעין-עקב תחתון כולנו אוכלים ארוחת-בוקר, חלקנו טובלים במים, ובעיקר נהנים מזמן ליהנות מגן-עדן קטן באמצע המדבר… עומק המעיין הוא כ- 8-7 מ' – זה המעיין הגדול באזור, ואפשר לראות את זרימת-המים אליו – זה מעיין, זה מקום לשכב בו על הגב – אבל זה לא גב-מים… האתר שמור, אסור ללינה, אסור לאש, ופופולארי מאוד למטיילים – וגם לחיות, וסמוך למעיין יש גם גב מים (!) עם ה-'ארובה' המרשימה.
אביצר גם מראה לנו במפה את פיצול התוואים של שביל-ישראל – חדש וישן, ומסביר שאנחנו נתקדם בהתחלה דווקא בתוואי הישן, לכיוון עבדת, ובהמשך נחבור אל התוואי החדש, שמתמקד יותר בטבע. מהמעיין אנחנו מתקדמים עכשיו בטיפוס קצר אל ערוץ נחל-עקב. לפני שמתקדמים, יש תצפית נוף מרהיבה אל עין-עקב, עם המעיין, הגב, 'הארובה', הצומח ותוואי השטח התחתון שנפרס מתחתינו. למעלה תוואי הנחל יבש ברובו – אבל יש מים ויש זרימה, וגם קנים (לא 'קני-סוף'…) שחלקם נפולים – תזכורת לשיטפונות שכבר זרמו כאן השנה (ואנחנו רק בחודש נובמבר). אחרי שחוצים את נחל עקב, אנחנו עוצרים להתבוננות על הצורות של סלע הקירטון – עמודים, מדפים, 'וילונות' ושלל צורות, ובתוכו 'דרגשים' שחורים של צור – אבן חשובה לאדם הקדמון, ואביצר מעשיר אותנו בהסבר על התהליך המיוחד שמוביל להיווצרותו בשכבות צרות – על רגל אחת הבנו עכשיו שני דברים בוודאות: פעם היה פה ים (טוב, את זה כבר ידענו…), ופעם היתה באזור התפרצות געשית. ואללה!…
אנחנו מגיעים לצומת התוואים של שביל-ישראל, מקום טוב לרמז לאיש המיסתורין, והלכנו. בעודנו מטפסים על גדת הנחל, בצד השני מפתיעה אותנו קבוצה של יעלים, המתקדמים בקלילות בין שכבות ומדרגות הסלע הגבוהות והצרות. נראה שהיעלים אדישים למדי לקריאות ההתפעלות והעידוד שלנו מהצד השני, אבל לא אדישים בכלל לצורך לעזור לגדי הצעיר שלהם למצוא את מסלול הטיפוס שלו. אנחנו ממשיכים לטפס, מתחתינו נפרס המסלול שצעדנו עד כה – הר כרבולת וחוד-עקב, נחל צין, וגם המשך הערוץ – עוד כמה וכמה עליות וירידות לפנינו… מסביב פריחה יפה ומוקדמת של זוגנים, יפרוקים וחצבים שכבר הוציאו את פריחת-העלים כדי לעשות פוטו-סינתיזה ולצבור כח לקראת הפריחה בחצי-אב. אנחנו בגובה 607 מ', כלומר – עלינו 300 מ',צעדנו כעשרה ק"מ, ולפנינו עוד כשלושה. זה זמן טוב להשלים את פיתרון חידת איש-המיסתורין, וגם לספר עוד סיפור על האיש והאגדה, דויד בן-גוריון: באחד מביקוריו בנגב הוא עבר וראה 18 חבר'ה בשדה-בוקר, שמתאבלים על ברברה הרועה שנרצחה (איפה שהיום חניון הרועה). הם מספרים לו על היישוב שלהם, וכאשר הוא חוזר הביתה הוא כותב להם שבחייו הוא העריך הרבה אנשים, אבל לקנא – הוא קינא רק בהם. בן-גוריון הוסיף שהוא ישמח להצטרף אליהם – אבל נענה בשלילה (!) – הם לא רצו את כל הבלגן שכרוך בהגעתו, האבטחה, המהומה, הביקורים – והיותו מבוגר לא יצרני ועובד… בן-גוריון מבקש להצטרף כחבר זמני – תחילה יורד לבד, ולאחר פרישתו השנייה יורד עם פולה אישתו, וכאן התגורר עד מותו בשנת 1973.
לקראת סיום המסלול היומי אנחנו חולפים על-פני הרבה אבנים שנראות כמו חומה ו /או טראסות – ברור שאלה שרידים למשהו מלאכותי שהיה כאן: אנחנו בדרך לעיר הנבטית עבדת – עדות לשלב בו הנבטים כבר התיישבו – בתמיכה של הרומאים, שרצו לפתח את החקלאות המדברית, וליישב אותם ברצף יישובים – עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה, שהפכו מח'אנים לערים, ויצרו קו-גבול בין המדבר לספר, וציר הגנה לשיירות הרומיות שכעת צעדו בדרך ר'מאן – המקור האמיתי והמקורי לשם של מכתש-רמון…
בדרך יש גם מערומים של אבנים, ולעומתם שטחים חלקים, 'מגולחים' ו-'קירחים' מאבנים – זהו ניסיון של המוסלמים במאות 9-8 לשחזר את החקלאות הנבטית העתיקה (עליה נדבר בהמשך, כאשר נגיע לעבדת): אם יש אבנים בשטח, והגשם פוגע באבנים – אין את "אפקט החבטה של הטיפה", שפוגעת בקרקע ואוטמת את האדמה הרכה, כי הטיפה פוגעת באבן, ובעדינות זורמת אל הקרקע, ומחלחלת פנימה. אם רוצים לאגור את מי-הגשמים, צריך לפנות את האבנים כדי שהגשם יפגע בקרקע, האדמה תיאטם, ואז סוכרים ואוגרים את המים שזורמים למטה – זהו איסוף של מי נגר-עילי, שחוסך את הצורך לחפור בארות עמוקות, ומפחית את התלות במי-תהום.
אנחנו מסיימים מקטע-מקטעים דו-יומיים לא קלים, ואביצר מבהיר ש-"זו הרמה" במסלולי הנגב, ושהמסלולים לא 'מכניסים לכושר' – אלא צריך להגיע אליהם בכושר – כלומר, צריך לצעוד בין צעידה לצעידה… ובאווירה אופטימית זו – אנחנו כבר מחכים לצעידה הדו-יומית הבאה, שמחכה לנו כבר בחודש הבא.