מבית-ינאי לחוף פולג – מקטע 22 – 02/06/18
היום אנחנו חוגגים סיום עונה במקטע חופים – מחוף בית-ינאי דרך טיילת נתניה ועד חוף-פולג – סה"כ כ- 12 ק"מ. לפנינו מקטע כייפי שמתחלק לשני חלקים: בראשון, נלך לאור יום ושקיעה לאורך חוף-הים מהשפך של נחל אלכסנדר שכל פעם משתנה בעובי, ברוחב ובעומק, ובשני – נגיע בחשיכה לחוף נתניה ונעלה לטיילת המוארת – טיול עם הרבה בריזה נעימה, עם שקיעה בחוף, ואפילו עצירה לגלידה בחוף. נעבור גם דרך המרכז לצבי-ים – שהם לא (רק) צבי-הנחל שבגשר הצבים, שמטפל גם בבעיית ההטלה של הצבים. את העונה נסיים עם מבט קדימה אל העונה הבאה – הרביעית! אביצר מבטיח שבסוף היום נדבר עליה, אבל אנחנו כבר מתחילים לדבר עליה… היא תוביל אותנו בהרי ירושלים, ונמשיך בקצב מוגבר לצעוד גם בדרום המתרחק (מאוד…) מהמרכז.
היום השמחה כפולה, כי אנחנו צועדים גם עם הבת שלנו רעות (אין חדש תחת השמש) ועם הבן שלנו הראל (שמשתתף במקטע סיום-עונה בפעם שנייה) – וגם פותר את חידת איש-המיסתורין מייד ברמז הראשון.
אנחנו יוצאים לדרך וחולפים על-פני השפך של נחל אלכסנדר, שהיום מגיע ממש עד הים (היום לא נוכל לשיר לנחל: "חופים הם לפעמים, געגועים לנחל…" כמאמר המשורר נתן יונתן), מתחילים בצעידת-חוף איטית, ומגבירים. אנחנו עוצרים בחוף בית-ינאי הרחב ומביטים במפה כדי להבין את המסלול היומי (ושוב מציצים לתחזית של עונה 4…), וחוזרים ללכת – ההליכה לא קשה, אבל יש צדפים שמקשים על ההליכה. מסביב יש הרבה אנשים – נופשים, ואביצר מבהיר ששמונים שנים אחורה – היה כאן ריק, אבל העמודים שנכנסים לתוך הים הם תזכורת למזח הקטן והחשוב שהיה כאן בשנות ה- 30', ששימש לשינוע של תוצרי הפרדסנים – וחסך את השינוע היבשתי ליפו. הפרדסים הם שאיפשרו ליישוב כאן להתפתח, ויצרו הבחנה בין הסיפור של חדרה ליישובי השרון ונתניה. בנוסף ובמקביל, המקום שימש גם להברחה של מעפילים הבלתי-חוקיים – מכאן זה התחיל, בתנועות קטנות: בשנות ה- 20' בארץ-ישראל היה עוני ותשתיות ירודות, ולכן התנועה הציונית התמקדה בעולים יצרניים ובעלי חזון, ורק לאחר עליית הנאצים בגרמניה (1933) התחילה העלאה של יהודים במטרה להציל אותם – ואז התחילה ההעפלה הלא חוקית (1934)- לכאן: האנייה הראשונה – וולוס ("החץ", ביוונית) הגיעה מפיראוס עם כ- 250 יהודים, רובם מגרמניה, והעולים מוברחים, אבל השמועה פושטת, ואחרי וולוס-ב' הבריטים כבר עוקבים… המסלולים מוחלפים וגם יעדי העגינה בארץ. אמנם רק 50 מתוך 350 מצליחות, אבל זו תהפוך לתופעה משמעותית בעלייה של יהודים לארץ-ישראל, בהובלה של המוסד לעלייה ב', ותימשך גם אחרי המלחמה. כעבור 14 שנים שוב לא יהיו כאן אנשים, וספינה חשובה תנסה להגיע לכאן – אלטלנה: בן-גוריון מפרק את המחתרות ומכפיף את כולם לצה"ל בתאריך 01/06/1948, יחד עם זאת, הפלמ"ח המשיך לפעול עד חודש נובמבר, וגם לאצ"ל היו כוחות פזורים וכוחות בירושלים (מחוץ לשטח המדינה), והם ארגנו אנייה לאספקה של נשק מצרפת. בגין ביקש להעביר 40% מהנשק ללוחמים בירושלים, לעומת בן-גוריון שהתעקש שהכל יימסר לצבא – לצה"ל. האנייה מגיעה לכאן, ונעשית פריקה משותפת עם פל-ים, אבל נטען שבמקביל האצ"ל מבריח נשק מהאנייה לאנשיו.. הממשלה נותנת לאנשי האנייה אולטימטום למסור אותה תוך עשר דקות, בגין ומרידור מסרבים, עד שפורצת אש, ויש שלושה הרוגים – זו מלחמת-אחים! האנייה חוזרת לים, ועכשיו גם מנחם בגין עליה. האנייה מצפינה לחיפה, מדרימה לתל-אביב – בה יש הרבה אנשי אצ"ל, ושם יצחק רבין נותן את הפקודה לירות על האנייה. האירוע נגמר בהכרזה של בגין, שלא תהייה מלחמת-אחים, מה שנתפס בעיניו לימים כהישגו החשוב ביותר.
אנחנו צועדים לאורך החוף, ונתקלים במדוזה אחת שזרוקה בחוף על החול, שמבשרת את בוא… ובאמת, הנה עוד אחת, ועוד… עברנו את כפר-הנוער הדסה-נעורים, שעבר שבעה חודשים של מצור. בסמוך היתה עמדת המשטרה הבריטית שצפתה לעבר הים, ואפשר לראות שהחוף והמזח בבית-ינאי היו רחוקים מדי. אנחנו ממשיכים בחוף בלו-ביי, חוף הדתיים וחוף סירונית, וכבר מתחיל להחשיך. אנחנו עוצרים לגלידה וממשיכים, כי המטרה שלנו היא להגיע לנתניה באור יום, ואז אולי נספיק בפעם הראשונה והאחרונה בשביל-ישראל – להתקדם ב… מעלית. ההליכה כמילות השיר – "לא קלה היא דרכנו", בגלל החול הטובעני והתובעני, והמוני הצדפים הדוקרים שנכנסים לנעליים/ סנדלים… בדרך יש אנדרטה צנועה לזכר החייל אמנון פומרנץ ז"ל שנהרג בשירות ונהג לגלוש בחוף חבצלת. ממשיכים לחוף לגונות יפה, וכאן גרגירי החול הם חומים ועבים – זהו חול מיובא מתורכיה, שפוזר בנתניה – בגלל המרינה שחוסמת את החול שמגיע מהנילוס, ו(כבר לא מספיק) נסחף לכאן. זה הסימן שאנחנו מגיעים לפאתי העיר נתניה. מעלינו מלון בלו-ביי וקריית צ'אנז – השכונה החרדית של נתניה. זה המקום לצילום הקבוצתי, על רקע השמש השוקעת, ומול המצוקים – שבקו שלהם כבר יש בנייה, מה שמסביר את הפיזור היומי (!) של החול התורכי, כדי להגן עליהם. על המצוק פרח נר-הלילה באמת נפתח עכשיו (למרות שהאמת היא שכבר מדובר במין מתורבת, שנפתח גם ביום…). אנחנו מתקדמים ומגיעים בזמן למעלית המגדלור – המעלית היחידה בשביל-ישראל, עולים בה, ו-"עושים טייטאניק" בנקודת התצפית העליונה, הבנויה כקצה של 'ספינה'. אנחנו בטיילת הוותיקה של נתניה, בדרכינו לטיילת החדשה – המרשימה והיפה, באזור הפחות צפוף, ובעיקר שמתאימה להליכות ולישיבה במסעדות, באווירה נעימה במיוחד, ועם תאורה עדינה.
כדי להבין את הרקע להקמתה של נתניה, בה אנו מבקרים וחולפים, אנו חוזרים לתקופת הפרדסים: נתניה מוקמת כי באזור יש פרדסים. רוב העולים הם בורגנים מאירופה, אבל אין מספיק עבודה בורגנית. כאשר המשבר הכלכלי הגדול פורץ – אין עבודה, ויש עזיבה של אזור תל-אביב. הפרדסנות בשרון מספקת הרבה עבודה, קק"ל רוכשת קרקעות באזור, ואפשר לגור ביישוב הסמוך שנוסד בשנת 1929 – נתניה, במטרה לספק לעובדים מושבה עם חיים עירוניים. ההתיישבות כאן הסתמכה יותר על יזמות ועל תנועת "בני-בנימין" עובד בן-עמי – מזכיר היישוב ולימים ראש העיר הראשון, ואיתמר בן-אבי – "הילד העברי הראשון", היו חברים ואספו כספים. הם מצאו את נתן שטראוס – נדבן יהודי בהתהוות: נתן שטראוס מסייר בארץ ובירושלים, נחרד מהמצב ותורם כספים, ואז מחליק ושובר רגל. לנתן שטראוס יש כרטיס להפלגה היוקרתית בספינת הטייטאניק עם אחיו ואישתו – הם מפליגים ונהרגים, והוא ניצל. האירוע מכה בו כרעם, והוא חש שהוא ניצל בזכות ארץ-ישראל, ומחליט להקדיש הרבה מהונו לטובת צדקה ותמיכה ביישוב היהודי. בני-בנימין מקבלים ממנו תרומות גדולות, ומבטיחים לו לקרוא עיר על-שמו, וכך קמה נתניה – על שם נתן, נתן שטראוס. המקום די ננטש במאורעות-תרפ"ט (1929) – בגלל הביצות מסביב והערבים הפורעים – אבל תחיית הפרדסנות מחזירה לכאן את המתיישבים שעובדים ומקיימים חיים יחסית בורגניים. לאחר הקמת מדינת-ישראל – זו העיר הראשונה שמוכרזת כעיר בישראל, וכיום העיר השביעית בגודלה בישראל (מבחינת גודל אוכלוסיה), עיר עם הרבה דימויים: עיר היהלומים (זכר לתעשייה ששיגשגה בה בעבר), עיר הכדורגל (זכר לאימפריה בהובלת מוטל'ה שפיגלר), עיר העבריינות (נתני"ה: 'נשמה, תזמין ניידת – יש הרוגים'…) – שראשת העיר מרים פיירברג מיתנה מאוד, ועיר הריביירה הצרפתית של ישראל – תודות לחוף ולטיילת שהפכה אבן-שואבת לתיירים ולעולים מצרפת.
אנחנו מחליפים מסנדלים לנעלי-הליכה, וממשיכים לצעוד על האספלט, בתאורת הלילה הרגועה והיפה. בדרך עוברים ליד בית עם קרמיקות ועיטורים מיוחדים – זה הבית של משפחת סגל, יזם וקבלן מוביל ושנוי במחלוקת בארץ, שמשמש בזמנו הפנוי גם כ- 'מלאך שביל-ישראל', שאמנם ממעט לארח, אבל מי שזוכה – זוכה…
אנחנו ממשיכים לצעוד, ולפני מלון כרמל מגיעים לעמודים שמחזיקים חלוקי-נחל תלויים, וסמוך לנו בניין תמים למראה, אבל זהו בניין משמעותי – זה הבניין שבגלל ההתרחשויות בו נחקרה ראשת העיר פיירברג, בגלל אישורים (חריגים?) שהבן שלה קיבל כאן… אנחנו ממשיכים לאורך הטיילת "האירופאית" – פרויקט נוסף של פיירברג, ועוברים נקודה מעניינת נוספת, עם זרקור של תאורה לעבר הים. ואנחנו, ממשיכים לצעוד… לפני שאנחנו מגיעים לחנייה, אביצר עושה לנו סטייה קצרה מהמסלול, ואנחנו מגיעים לפינת-ישיבה רגועה עם אנדרטה, שלטי-סיפור, ושירים. הפינה מוקדשת לזיכרו של סא"ל דב ברי הררי ז"ל, מג"ד יליד נתניה שנהרג בפעילות מבצעית בצפון בשנת 2010. כאן אנחנו יושבים רגועים, ואביצר מחזיר אותנו לימי המחתרות ולסיפור המפורסם של הסרג'נטים שנחטפו ונמצאו תלויים בחורשת הסרג'נטים בנתניה.
לפנינו האנדרטה המפורסמת לציון הניצחון של צבא ברה"מ על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. האנדרטה הוקמה בהתאם להחלטה של ממשלת ישראל, ובתמיכה של ברית-המועצות, והנשיא פוטין אף הגיע לטקס החנוכה שלה בשנת 2012. לשאלה למה להקים אנדרטה זו דווקא בנתניה יש תשובה פשוטה: בנתניה יש קהילה גדולה של יוצאי ברית-המועצות.
אנחנו מסיימים לקראת השעה 10 (בלילה), וזה בהחלט מסכם את המקטע ואת העונה: היה 10, ולהתראות בעונה הבאה – בדרך לירושלים… רמי והתה המשודרג מחכים לנו לסיכום ולסיום העונה, ובעיקר להרמת כוסית – לעונה שהיתה, ולעונה שתבוא עלינו לטובה – לחיים!