מקטע 5 – מבי"ס-שדה מירון (חורבת חוממה) לגשר עלמה 29/01/16
היום אנו צועדים בכיוון ההפוך, צפונה, וכך נצעד יותר במגמת ירידה, ובמהלך הצעידה נזכה גם לצפות בצמרת החרמון הלבנה משלג. אנו גם מתגברים על הפיתוי לשנות את סדר הצעידה בשביל ישראל – ולצעוד דרומה אל הר-מירון, וכך להגיע לשלג שעדיין נמצא בצמרת הר-מירון. בנקודה זו גם ניפגש ביציאה למקטע 6, וממנה נעלה להר מירון – וגם נרד (סערת רגשות פורצת אצל חלק מהצועדים…).
הצעידה היום ארוכה – כ- 17 ק"מ!, שנאמר: More walk – less talk. במסלול נתמקד בטבע שונה ובעיקר משתנה. אנו מתחילים לצעוד מחורבת-חוממה בירידה תלולה וחלקה לכיוון נחל ציבעון, המזכיר את נחל קדש הזכור-לטוב, אבל בעל שיפוע מתון יותר. צילצול הסירנה מהבסיס הסמוך מלווה אותנו בתחילת הצעידה – זו לא אזעקה, אז מה זה כן? אנחנו לא יודעים – וטוב שכך…
אנו צועדים בתוך חורש ים-תיכוני סבוך וצפוף (אלות בשלכת, אלות אטלנטיות, אלונים, ליבנה, אשחר…), ולומדים שהעלים הקטנים והצפופים שמטפסים על העצים הם טפילים – זוהי החזזית בחזית העץ, והיא מסייעת בעיקר באתגרי הישרדות, לצורך הדלקת אש. המסלול בוצי עם שלוליות, ואנו מזהים עקבות של תנים, שועלים ועיזים – כלומר, את הטורף ואת הטרף… אנו מזהים גם סלעי קוורץ – מינרל שהתרכב והשתלב בשכבות של הסלע הטבעי באזור, וכעת הוא מנצנץ בדרכינו כמו יהלומים. על העשב מבצבצים גם "כתמים לבנים": זוהי קרה – טל שירד הלילה וקפא, ובדרך אנו נתקלים גם בקרח שקפא והתגבש בשלוליות המים – כאן מתפתחת תחרות מי ינפץ את הקרח עם מקל ההליכה – כי הכל, ובעיקר הקול – ממכר…
נחל צבעון נקרא על-שם הפרח הפורח בו, ועל-שמו גם הקיבוץ הסמוך. בנחל יש חורש יפה, עטוף טחב, ואבי קוטף לנו עלי-דפנה ריחניים מעץ ער-אציל, שהוא בהחלט אציל. זה המקום להפעלת "משחק השקט" – ואנו נחשפים לעוצמת החיים במקום – זבובים, דבורים, ציפורים, רעש תנועת החורש ברוח…
ביער יש תחושה מיסטית (יש הנזכרים בסרט האימה "פרויקט המכשפות מבלייר"), הרבה בזכות השרך – הקיסוסית המצויה – טפיל הגוזל מים בקרקעית, ומטפס וגוזל אור-שמש בצמרת העצים – בלי להרוג את הנשא שלו… ואם בשרכים ובסרטי-אימה עסקינן – אז חייבת להיות אגדה, כי ככה מטיילים ביער אגדי!
אנו יוצאים מהנחל, וכמובטח – שינוי הנוף הוא דרמטי – מיער טבעי של חורש ים-תיכוני ליער נטוע של אורנים, וחורש, סבך וצמחים נמוכים ודלילים יחסית. ההסבר הוא גיאולוגי: העצים צריכים מינרלים שנוצרים בבלייה של הקרקע, וכאן יש שינוי בקרקע – המיסלע שונה כי כאן היה ים עשיר יותר בדגים ובבע"ח, לכן יש יותר גיר וסידן בסלע – שמתמוסס, מתפורר, שוקע ונסחף, כך שלשורשים של העצים קשה לתפוס אחיזה בסלעים הרכים והמרוסקים, ולכן האזור צחיח. גם נחל דישון בו נצעד בהמשך הוא שונה באופן דרמטי – כאן הסיבה היא קריסה קרסטית (כמו בנחל קדש), הגורמת לעצים לצמוח לגובה, לחסום את אור השמש – ולהקשות על הצמחייה הנמוכה, שהיא דלילה.
אנו חולפים על-פני שני היובלים שלמעשה מתחילים את נחל דישון (יובלי ציבעון וגוש-חלב) ובהמשך אנו חוצים את הכביש לכיוון עין-ערבות, בו אנו רואים את הקידוח העמוק של חברת 'מקורות'. החצייה בכביש נדרשת כי הזרימה בנחל חזקה מדי ולא עבירה לנו – למעשה אנו צופים בזרימה חזקה יחסית בגלל השלגים המפשירים בצמרת הר-מירון.
בהמשך הצעידה לאורך יובל גוש-חלב אנו חולפים על-פני נקודת-קק"ל מונגשת, שעדיין נמצאת בפיתוח, עם מפל קטן ופינות ישיבה. בנוסף, אנחנו חולפים על-פני קבר ישעיהו בן-אמוץ, נביא הזעם, שיש הסוברים שהיה זועם לגלות שלמרות שחי כל חייו בירושלים – קיברו מצויין כאן בגליל (וניתן לתהות מה היתה אומרת אסתר המלכה – של פרס… – על 'הקבר שלה' ליד ברעם…): מדובר בתופעה חברתית שנוצרה בעקבות משבר גדול בעולם היהודי, שלאחר חורבן הבית השני ומרד בר-כוכבא חל איסור להתקרב לירושלים, אז הסנהדרין נדד עד שהגיע לצפון – רחוק מהשלטון המרכזי. ומכיוון שבאזור אין שום דבר קדוש… אז קושרים את האנשים לאזור באמצעות בנייה של יישובים ובתי-כנסת, ו-"ייבוא" של קברים של קדושים… (בימי הביניים זה כבר יהייה 'ותיק', והתופעה של ערגה לגליל – תתעצם).
אנו ממשיכים לצעוד (!), ונכנסים לשמורת נחל דישון היפה כל-כך, בשביל רחב ונוח, בינות למצוקים שחושפים שכבות גיאולוגיות שונות. עונת המשקעים בצפון עד כה חלשה, ויש קטעים בהם יש יותר מים ובוץ בשביל שלנו מאשר בנחל עצמו… אנו מגיעים לאזור תצפית על הכפרים בירעם ואיקרית שפונו במלחמת העצמאות, ולא ניתן אישור לשוב אליהם עד היום, בגלל עניינים ענייניים, וכדי לא ליצור תקדים של חזרה לכפרים הנטושים. מיעוט מעניין נוסף שיש לו ייצוג באזור הוא הצ'רקסים: קבוצה שהגיעה במקור מאזור הקווקז כשכירי-חרב של התורכים, והתפשטה באזור: מדובר במיעוט שונה (פגאנים שהתנצרו ומאוחר יותר אוסלמו), עם ריקודי-עם מיוחדים עם חרבות, ומשרתים בצה"ל, ויש להם בעיית התבוללות/ נישואין בינם לבין עצמם. לפרטים נוספים יש לגשת מוזיאון הצ'רקסים המומלץ…
אנו ממשיכים לצעוד (כן-כן), וכעת באזור צחיח, הנחל תלול וחורץ בעוצמה את נתיב הזרימה שלו בסלע המסיס. הצוקים הגבוהים במפגש עם נחל אביב חרוצים בחלקם העליון ב-'חורים' בסלע, בצורת מפלצות פאק-מן – זהו גיר שונה ופחות מסיס. לאורך כל המצוק ניתן להבחין בבירור בשכבות סלע שונות – תוצאה של שברים ותזוזות. גיאולוגיה, זה כל הסיפור…
אנו מגיעים לשוקת מבוטנת – נקודת צילום קבוצתית מתבקשת, זוכים שוב לשמוע את להקות התנים הפעילות, הקולניות – והקרובות מאוד! – וצועדים ארבעה (!) ק"מ נוספים (…), במהלכם אנו לומדים ששביל-ישראל הוא חיבור של שבילים רבים שכבר היו מסומנים בעבר – מסלולים כחולים, ירוקים, שחורים, ואדומים, שבמקור היה מתוכנן שיסמנו גם את דרגת הקושי של כל מסלול (ע"ע מסלולי-סקי). אבל המסלולים השתנו ואיתם גם דרגות-הקושי, והמשמעות אבדה.
אז מה היה לנו? טיילנו הרבה, ובתנאי-שטח מגוונים ומשתנים: חורש ים-תיכוני טבעי סבוך, עצי-יער טבעי, עצי-יער נטוע, נחלים שונים, וגם אזורים צחיחים – וכל זה במהלך מקטע אחד של שביל-ישראל.
ואנחנו… רק התחלנו לצעוד, והנה כבר השלמנו את חצי העונה הראשונה של שביל ישראל!
… ומתי כבר מטפסים על הר-מירון?