קטגוריה: מאמרים

ושוב…כמעט כמו תמיד…מעז יוצא מתוק אז אוגוסט 2022 היה חודש של טיולים שלא יצאו לפועל מסיבות כאלו ואחרות, בייחוד באווירה של "אין לכם שום ברירה, אתם כל כך מתגעגעים, שתבואו לא משנה כמה נקשה עליכם" של חברות התעופה וספקי התיירות בקיץ הזה של אחרי קורונה. מצאתי את עצמי לראשונה זה שנים עם זמן פנוי בידי, וצורך עז לבלות אותו מחוץ לכבשן הלוהט של ארצנו האהובה באוגוסט. כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור להוציא קבוצות באלפים של מרכז אירופה, והנה נפלה לי האפשרות ללכת ולנסות את אחד הטרקים שיושבים לי על הכוונת כבר זמן רב – עמק השטובאי בטירול שבאוסטריה. אז ככה, פתאום, למדתי מסלול, הזמתי בקתות, ארזתי תרמיל ועליתי לבדי על טיסה לוינה. עד כמה שזה כיף לטייל עם אנשים, פשטה בי התרגשות גדולה לחזור ופתאום לטייל לבד…לחלוטין. טוב נו…זה לא ממש טיול, אני טס לעבוד, כן? 😆  הידיעה שאני לא צריך להיות אחראי על אף אחד, לא לחכות לאף אחד, לא לאכול אם אני לא רוצה (כי הי, רוב האנשים משום מה אוכלים…) ולתכנן תכניות הזויות של שעות הליכה ומרחקים מבלי שאף אחד יביע דעה בנושא – עשתה אותי מאושר! מזמן כבר לא השקעתי ככה זמן בכדי להתעלל בעצמי… אז אחרי טיסה מזעזעת (לא ציפיתי למשהו אחר…), ונהיגה רצופה של 6 שעות מוינה, הגעתי באחת בלילה לFulpmes אשר בעמק שטובאי בקצה המזרחי של אוסטריה, בחבל טירול. הסתובבתי לא מעט באיזור טירול בעיקר לסקי בחורפים, פה בעמק הזה לא יצא לי להיות מעולם. טרק עמק השטובאי הוא בעיקרון 8 ימים ו7 לילות שבהם ישנים בבקתות המקיפות את העמק. הבקתות נפלאות – מצוידות, נקיות, יושבות בנוף מהמם, ולכל אחת יש את הסיפור של המשפחה שמתחזקת אותה, בדרך כלל כבר הרבה מאוד שנים. המרחקים בין הבקתות לא קבועים, ובכלל בטרק בשטובאי, אין כמעט משמעות למרחק בקילומטרים אופקיים…אלא באנכיים 🙄  טוב…אז עם כל הכבוד לטרק במלואו, אין לי 8 ימים להשלים את כולו (מחכה לי סוכן בסלובקיה עוד 5 ימים) וחוץ מזה – לא אמרנו שבאנו להתעלל?! אז מפה לשם, אני מוצא את עצמי עם סכין קצבים שוחט ומשנה את המסלול, מאחד ימים, קופץ על פני בקתות, ולא שוכח להכניס אקסטרות שלא במסלול, במידה וישארו לי כמה טיפות דלק במהלך היום. לא אכנס לכל הפרטים של ההליכה, רק אציין שכבר ביום הראשון, בעודי מטפס לקרחון מחוץ למסלול (צריך לבדוק אופציות…לא?), כאשר נגמרו הסימונים, וגם הרוג'ומים (מערומי האבנים שמטיילים מוסיפים אבנים אליהם כשעוברים) נהיו הרבה יותר ספורים ונמוכים, כאשר אני צועד על בולדרים ענקיים, וביניהם סלעים, שלא בטוח שישארו עומדים כאשר אניח את רגליי עליהם…התחלתי להרגיש את זה. ההרגשה העילאית הזו, של האור המטאפורי שזוחל לך לתוך הראש, מתערבל עם אוויר ההרים הדליל ורעש המים שזורמים מתחת לקרחון, ומתעצם עם הדופק הגבוה והנשימות התכופות בשל המאמץ שבטיפוס. ההרגשה שתיכף אתה מגיע לנירוונה שבאקסטרים, לעונג שבמאמץ, לסיפוק שבסבל וכל העולם נשכח….ואז, פתאום…. משום מקום – מופיע לי תמונה של עמרי. כן כן, עמרי נחמני שלנו, שיום לפני שאני טס, מזהיר אותי כדלקמן – "אבי, תעשה חיים, ותעשה לי טובה, תשמור על עצמך. אתה מטייל לבד וזה מסוכן" אויש, עמרי….אני אוהב אותך,  אבל מה זה באת לי לא טוב עכשיו! פתאום אני שם לב, שעננים אפורים מתקבצים. פתאום אני רואה שהאבנים ממש לא יציבות. פתאום אני קולט שאין אדם בודד ברדיוס די רחוק ממני. פתאום אני נזכר שהירידה בחזרה אמורה להיות ממש תלולה…ופתאום אני מבין….שאני הזדקנתי 😥